הם קוראים לזה גל טרור.

מוקדם מדי לתת לזה כל שם אחר, כרגע זה גל שאולי יעבור, אולי לא.

פיגועי דקירה כמעט בכל יום, כמעט בכל מקום, וערנות מירבית של האזרחים ושל כוחות הביטחון.

אי אפשר שלא לחשוב על האינתיפאדה השנייה, אי אפשר שלא להיזכר במראות מאז.

הפגנות בערים המעורבות, לעיתים הן כוללות גם הפרות סדר ופציעה של שוטרים.

מטעני חבלה כבר הוכנו, מחבלת פוצצה אחד הבוקר, כאשר שוטר ניגש אליה בסמוך למחסום.

יידוי אבנים הפך לביטוי נפוץ, ואין להם בעיה ליידות אבנים לעבר רכבים בתוך השטחים שאינם "במחלוקת", זה לא מפריע להם.

כן, חלק מהם הם ישראלים, נושאים תעודת זהות כחולה, נהנים מקצבאות והקצאות, מתפרנסים מיהודים, גרים בסמוך ליישובים יהודיים.

יש מי שבוחש בקלחת כאן, יש מי שמוסיף שמן למדורה בקרב ערביי ישראל, אבל הסיפור כאן הוא לא מסגד בירושלים או בשכם, הסיפור הוא על פיסת אדמה קצת יותר גדולה.

יש גם מי שמנסה להרגיע את הרוחות, בעיקר בעלי העסקים שלא מעוניינים להגיע למחוזות לא נעימים, וגם אנשים מהשורה שלא מעוניינים לראות עוד הסלמה ועוד דם שנשפך.

אין טעם להאשים את הממשלה, זה לא בגלל מהלך מדיני כזה או אחר (מישהו זוכר מה קרה אחרי הסכמי אוסלו?), ובוודאי שלא בגלל היעדרו, האירועים האחרונים מתרחשים כי במשך שנים מסיתים את הצעירים, שוטפים להם את המוח עם אמירות מסוימות, אומרים שכך צריך לעשות, שליהודים אין זכות על הארץ הזו.

מספרים להם שהיהודים משתלטים על מסגד אל-אקצה, שעליהם לעשות משהו כדי לגרום להם לסגת.

המציאות שונה, אבל מה זה משנה?

הרי זה בדיוק מה שארגוני הטרור השונים, ובהם חמאס, רצו: פיגועים בתוך ישראל, בכל פינה עלול להסתתר מחבל עם סכין או מברג, לנסות לחטוף נשק מחייל.

בשבוע שעבר זה קרה בלב תל אביב, בעפולה, וכמובן שגם בירושלים.

ערביי ישראל מבעירים צמיגים, חוסמים כבישים בצפון, ומתחילים לאיים שיש להם נשק.

הם טוענים שמקפחים אותם ושהם רוצים להיות שווי זכויות, אך מתפרעים ומיידים אבנים מתוך כוונה לפגוע, לרצוח.

לא כולם כאלה, אבל המיעוט שכן מבצע את יידוי האבנים ושריפת הצמיגים בכבישים ראשיים גורם לתהיות.

איך אפשר לשלב את אותם צעירים בחברה כאשר הם מביעים אהדה למחבלים שרוצחים יהודים, איך אפשר לשלב אותם כאשר ישנו חשש מוחשי שבהזדמנות הקרובה הם יגיעו עם סכין וידקרו את מי שסביבם?

אם זה לא מספיק, עכשיו גם יהודים תוקפים ערבים ללא סיבה כלשהי, מעין נקמה מעוותת, מה שגורם לליבוי האש ולהגברת חוסר האמון ההדדי.

אני לא יודעת איך לקרוא לזה, איך לקרוא להם, לאלה שמשתתפים בהפרות הסדר? לכנות אותם מחבלים או מתפרעים? אויבים או עשבים שוטים?

אני מבולבלת, אני מודה, לא כך אני רואה את ערביי ישראל שאני מכירה.

אני רואה אותם כאזרחים, כרופאים, כמהנדסים, כאנשי עסקים, כבני אדם לפני כל תיאור אחר.

הם לא צריכים ולא רוצים את המאבק הזה, זה לא יועיל לאף אחד, הם רק יכולים להפסיד.

החשש הכי גדול הוא מהסלמה נוספת, שתחזיר אותנו למראות של האינתיפאדה השנייה, ואומנם מאז נבנתה גדר ההפרדה, אבל בכל גדר יש פרצה או שתיים, ואי אפשר להתעלם מכך שהצעירים האלה משולהבים, יש רבים שהצהירו על כוונה לבצע פיגוע.

אני עדיין מתנגדת להגדרה של הפיגועים האלה כפיגועי בודדים, כי יש מי ששולח אותם, במישרין או בעקיפין, ואי אפשר להתעלם מהמראה המאורגן של הפרות הסדר בתוככי מדינת ישראל, וזאת מבלי להזכיר את ההפגנות בערים שבגדה או את העימותים במחסומים, יש כאן יד מכוונת, ויש לטפל בה בהקדם.