אני מנסה שלא לחשוב על הדיכאון.

להדחיק אותו ממני והלאה, כאילו שזה מה שירחיק אותו.

הניסיון להעמיד פנים שאני בסדר בזמן שאני רחוקה מלהיות בחצי הדרך לשם, ניסיון שאני מכירה היטב, עוד יעלה לי ביוקר.

אני יודעת שכרגע הדיכאון נמצא במצב הזה, שבו אני לא תמיד מבינה מה קורה ולמה, ולא מצליחה להבין למה אני לא מצליחה לקום בבוקר ולא רוצה לישון בערב, ולמה אני מתנהגת בצורה שכזו.

אז זו הסיבה: הדיכאון.

אני לא צריכה תזכורת, למעלה ממחצית חיי אני חיה עם הדיכאון הזה, לפעמים הוא נרגע, לפעמים משתולל.

יש האומרים שזה לא מספיק לחכות שמשהו טוב יקרה, דרושה יוזמה, אבל אני יודעת שהיוזמות שלי נכשלות לרוב, ואני לא מגיבה טוב לכשלונות שכאלה, אז עדיף לחכות.

אני מחכה כבר די הרבה זמן.

נשאלת השאלה: האם אני ראויה בכלל למשהו טוב שיקרה לי?

אין בעצם שום חידוש בחיים שלי, כשחושבים על זה.

כבר שנים שהדיכאון כאן, הבדידות מאמללת אותי, והשילוב בין השניים יכול בהחלט להזיק לבריאות.

לפעמים זה משתק ולפעמים אני מצליחה להתרכז גם בדברים אחרים.

מי שחושב שאני מרוכזת מדי בעצמי צודק, אבל כשלא מתייחסים לאדם, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שגם הוא לא יתייחס לעצמו ולא יחשוב על עצמו.

אני לא צריכה הטפות ולא צריכה שכנועים.

כרגע, אני לא רוצה לעשות שום דבר.

רע לי ואני לא יכולה לחשוב על התמקדות במשהו אחר.

מילים נעלמות לי מהראש, וקשה לי להשלים משפט.

את מה שאני באמת רוצה להגיד אני לא יכולה להגיד.

לפעמים אני רוצה לצעוק את זה בריש גלי: אני סובלת מדיכאון כבר שנים ולא מצליחה להתגבר.

שלא יפחדו מזה, זו לא מגפה.

אני יודעת שזה לא ייעלם.

השלמתי עם זה, באמת, אני יודעת מה התרחיש הכי טוב ומה התרחיש הגרוע ביותר: בתרחיש הטוב ביותר יהיו לי חיים כמעט רגילים, בתרחיש הכי גרוע אני אכנע למחשבות שלי ואשים קץ לסיוט הזה.

אני לא יודעת מה אני רוצה.

כלומר, יש דבר או שניים שאני יודעת בוודאות שאני רוצה, ובגלל זה אני ממשיכה להחזיק חזק, אבל אם עליי להודות באמת, לא נראה לי שזה יקרה.

זה לא הולך ומשתפר.