יש ימים שבהם זה מורגש קצת יותר.

ימים כאלה, שבהם אי אפשר להשתחרר ולו לדקה מהתחושה המעיקה הזו, ובימים האלה אני מבקשת לברוח מכל זה.

אין לאן לברוח.

המציאות העגומה היא שבשלב זה אני מרגישה לא רצויה בכל מקום, ובכל מקרה כנראה שכך זה יישאר, עם החשש התמידי להיות לא רצויה באשר אלך.

אני מחזיקה חזק, אבל לא מצליחה להשתחרר מחוסר הביטחון העצמי, לא מצליחה לשכנע את עצמי שאני שווה יותר.

קצת קשה להסביר את זה, אבל אולי אם מדמיינים כלום גדול, דממה מוחלטת, אולי אז יהיה קל יותר להבין את זה.

יש ימים שבהם אין שום תקווה.

לפעמים אני רוצה להביא את עצמי לקצה, להגיע למצב של להיות או לחדול, להגיע למצב שאני אצרח את זה כי אין ברירה.

מנסה לחשוב על דרכים לצאת מזה, או לפחות לחלוק את זה, להוציא חלק מזה החוצה, לקבל כמה ימים של חסד שבהם ארגיש שאני לא מתפוצצת מבפנים.

אני רוצה לדעת שזה יעבור, אבל אני כבר יודעת שזה לעולם לא יעבור.

אין החלמה מלאה כאן, תמיד תישאר צלקת, או במקרה הפחות טוב, פצע פתוח.

אני יודעת שאסור לי להאשים אך ורק את הדיכאון, כי הסיבה היחידה שהוא העמיק עד כדי כך היא הבדידות.

חד וחלק, שום תרופה ושום טיפול לא יעזרו כאן, כי את כדור השלג הזה מגלגלת הבדידות.

זו הבעיה האמיתית כאן, הדיכאון הוא רק התסמין.

הבדידות יצרה אצלי פצע שלא הגליד, איבדתי את האמון באנשים.

אני לא מתפקדת בצורה שבה אני אמורה לתפקד.

הבדידות היא אכזרית, כי היא אחד המקרים שבהם הזמן לא רק שלא עוזר לפצעים להגליד, הוא עוד מעמיק אותם ומחמיר את מצבם.

ביחד עם הדיכאון היא יוצרת רעל הרסני, שאוכל את הגוף מבפנים.

כנראה שאני אופטימית חסרת תקנה, אם אני עדיין בחיים, אם אני עדיין מסוגלת להבין את זה ולא הגעתי אל מעבר לגבול השפיות.

השאלה היא האם אני רוצה להבין את כל זה?

האם אני רוצה לחיות במצב שבו אני מודעת למה שאני עוברת, מודעת לתסכול ולסיבות שלו?

אני שואלת את עצמי את השאלה הזו כבר זמן רב, ואני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון כאן, אולי אין כזה דבר, אולי זה מצב שבו מפסידים בכל מקרה.