גל הטרור נמשך.

זה קצת משונה, כי נדמה שלא נותנים לזה מספיק מקום בתקשורת, נדמה שלא מתעסקים בזה כמו שצריך.

האמת היא שכנראה שזה רק נדמה, כי כן מדווחים וכן נותנים את הפרשנות, כן מצלמים וכן נותנים לזה את היחס שצריך לתת.

מעבר לים יש כאלה שאומרים שהשימוש בסכינים הוא לא טרור, או שישראל אשמה בזה והביאה את זה על עצמה, או כאלה שממשיכים להתעלם, בלי להתייחס ולו ברמז, תוך כדי התעלמות גם ממדינתם שלהם.

אז הבעיה היא כנראה לא בתקשורת שלנו, אלא בהסברה שלנו, שנכשלת שוב ושוב אל מול האויב.

בשעה שהם יוצרים סרטונים בהם רואים שנאה יוקדת, אפשר להגיד שאלו סרטוני הדרכה, איך לדקור בצורה הטובה ביותר, שתגרום את הנזק הרב ביותר ותבטיח את מותו של הנדקר, אנחנו לא עושים שום דבר, חוץ מלשלוח את הנשיא לארצות הברית.

אנחנו נכשלים בכל פעם מחדש, גם בימי "צוק איתן" וגם בימי מבצע "עופרת יצוקה": הם מראים את הגופות שלהם, אנחנו לא מצליחים להעביר את התחושה שלנו, מסרבים לשדר תמונות מזעזעות.

הטרור מעולם לא נפסק.

יש ניסיונות לבצע פיגועים כל הזמן, אבל כוחות הביטחון עומלים כבר שנים כדי לסכל פיגועים, לרוב הם גם מצליחים.

העולם השתנה קצת מאז, הרשתות החברתיות מלבות את האש ואת השנאה, וכיום אנחנו רואים צעירים וצעירות, בגיל תיכון ואף פחות, יוצאים עם סכין או מספריים לבצע פיגוע.

זה טירוף, אין מילה אחרת לתאר את המצב הזה.

אבל אנחנו לא מצליחים להעביר את זה החוצה מאיתנו, לא מצליחים לתאר לאלו שבחוץ את המציאות הזו.

אנחנו לא לבד מבחינת האיום, כל מדינה בעולם היום נמצאת תחת כוונת של ארגון טרור זה או אחר, חלק כבר חוו מתקפות טרור, חלק אדישות לסיכון.

אנחנו יודעים שבצד השני מתבצעת הסתה, זה לא חדש, זה קורה כבר כמה עשורים, אבל משום מה אנחנו לא מצליחים להוכיח את זה, לא מצליחים להביא את הראיות.

זה די מתסכל.

יש מדינות בעולם שתורמות כספים לרשות, והכספים האלה לא מגיעים לאזרחים, אלא למשכורות למחבלים שיושבים בכלא הישראלי על תכנון וביצוע פיגועים, ולצרכים אחרים שגם הם לא תורמים לאזרח הפשוט.

יש מדינות שלוחצות על מדינת ישראל לשוב לשולחן המשא ומתן, לשחרר כמה מחבלים, מה זה כבר משנה להם, הם לא יגיעו למדינות שלהם ולא ירצחו את הילדים שלהם.

הם לא רואים את מה שאנחנו רואים, או שלא אכפת להם, או שהם שונאים אותנו שנאה יוקדת.

כך או כך, נכשלנו בהסברה, במאבק על דעת הקהל בעולם המערבי.

מי שיורה מטווח אפס באזרחים, מבוגרים או ילדים, הוא לא לוחם חופש, אלא מחבל, רוצח.

מי שמכוון את כלי הנשק שלו לעבר כלי רכב עם לוחית רישוי צהובה, לעבר אדם בעל סממנים חיצוניים דתיים, מי שדוקר למוות תינוקת, הוא הצד האכזר, האשם, הראוי לגינוי.

אבל לא הצלחנו להעביר את המסר הזה.

לא הצלחנו להעביר את הצד שלנו בסיפור, ולפעמים זה לא משנה מי צודק, מה שמשנה זה מי שצועק.

אני עדיין מאמינה שאסור להחלטות להתקבל רק בגלל איך שזה יכול להיראות כלפי חוץ, אני עדיין מאמינה שהשיקול המרכזי כאן צריך להיות האזרחים ולא דעת הקהל העולמית או מה שיגידו מנהיגי העולם המערבי, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להשתפר בדרך שבה אנחנו מציגים את זה, אנחנו צריכים לרדת לרמה שלהם, לזעזע, גם אם זה יכאיב לנו מאוד.

לזעזע, רק כדי לדעת שעשינו כל מה שאפשר, שניסינו כל דבר כדי להגן על שמה הטוב של מדינת ישראל.