אני מרגישה שאני הולכת ונחלשת מיום ליום.

קשה לי להתמודד עם זה, כל מה שמסביב, וזה דורש ממני התמודדות שלוקחת ממשאבי הגוף.

זו לא רק חולשה נפשית.

בכנות, אני חושבת שלהחזיק מעמד עד עכשיו מעיד על חוזק נפשי.

בדידות שנמשכת מעבר לכמה שבועות או כמה חודשים, לא משהו חולף אלא מצב קבוע מדי, כואב מדי, ואני שורדת, איכשהו.

זה כואב.

יותר ממה שאפשר לדמיין, יותר מכל סכין או מחט, זה מחליש את הגוף ואת היכולת לעמוד בזעזועים.

מצד שני, זה מפתח אצלי את האדישות למצבים מסוימים.

השילוב המסוכן הזה יצר אצלי אדישות משונה שכזו, פחות אכפת לי.

זה חסר לי, באמת שחסרה לי האשליה שיש עם מי לדבר.

אבל האמת צריכה להיאמר: אני לבד, שונאת כל רגע, ומחכה לסוף.

השקט לא בריא לי, לא כשהוא מתמשך.

נמאס לי מההתמודדות הבלתי פוסקת הזו, נמאס לי מהיעדר התמיכה החברתית, נמאס לי להתמודד עם הקשיים הגופניים שלי.

נמאס לי מהתרופות, מהבדיקות ומהרופאים.

אני רוצה שהכל ייגמר.

שבשקט וללא כאב כל זה ייגמר.

השנים עברו ואני עדיין לבד, ואני לא יכולה שלא לחשוב ששכחו אותי, שלא השארתי חותם, וזה מכעיס אותי, כי רציתי להשאיר חותם, רציתי להשפיע, רציתי שיזכרו אותי לטובה.

אני לא יכולה להמשיך לחיות בפחד שהמציאות הזו תימשך.

לפחד מכך שהבדידות תישאר.

המאמצים שלי לאחוז חזק בחלום הזה לוקחים ממני את הכוחות, כי ככה אני מתמודדת, מחזיקה במשהו כדי שלא לאבד את התקווה לגמרי, גם אם בסופו של דבר זה יעלה בשפיותי.

עדיף להיות משוגעת ומאושרת מאשר שפויה ואומללה.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שאולי אם בתקופה ההיא דברים היו שונים, אולי גם המציאות של היום הייתה שונה.

מחשבה מסוכנת, אבל הכרחית במקרה הזה, כי אני לא יודעת את האמת, לא יודעת למה זה קרה לי, ואולי הדבר הגרוע ביותר יהיה לדעת שאין סיבה בכלל, שככה זה נועד להיות, שזה הייעוד שלי בחיים.

אולי יהיה לי מזל בסוף, ולא יהיה כאב ולא אומללות, והשקט יסמל את השלווה ולא את הבדידות.

אבל איזה סוף זה? סוף החיים או סוף הבדידות או שמא שניהם יחד?

אני נאחזת חזק, אבל מרגישה את החולשה, את חוסר היכולת להמשיך, את ההשפעה על הגוף.

מחכה למשהו שלא מגיע, לתקווה שלא מתממשת.

שום דבר לא משתנה, וזה משגע אותי.

אין סימן לשינוי שיכול להגיע, וכבר לפני שנים נגמרו לי הרעיונות, ומאז אני נאחזת כל כך חזק, שלעיתים אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות, וזה לא נראה רע לעומת המצב היום.

אני תוהה אם יש עוד כאלה כמוני, שמבינים את ההרגשה, וכמה יש מהם, ואם גם הם מצאו להם משהו להחזיק בו בינתיים, באופן זמני, עד שמשהו טוב יקרה.

[אני עדיין לא מרשה לעצמי להתפרק לגמרי, ואני לא יכולה להסביר למה.]