הדיכאון הוריד את התפקוד שלי אל מתחת לממוצע הרגיל בתקופות של דיכאון.

זה הולך ומחמיר.

לפעמים אני חושבת, רוצה להאמין, שזה לא דיכאון, שזה משהו גופני לחלוטין, שאני סתם עייפה, שיש לי בעיה בריאותית, משהו שאפשר לתקן.

את הדיכאון אי אפשר להעלים לצמיתות.

הבדידות, בכל אופן, לעולם לא תרשה לזה לקרות.

אלו החיים שלי, ואני שונאת אותם שנאה מרה.

אני מפחדת, כל כך מפחדת, כי אני לבד ולא זוכרת כבר איך מדברים עם אנשים, איך מתחברים לאנשים, אני לבד ומפחדת שאם תהיה לי ההזדמנות, אני אעשה משהו שיסכל את האפשרות לצאת מזה, אני לבד ומפחדת להרגיש שזה כל כך קרוב ולאבד את זה ברגע, אולי כי זה מעולם לא היה, אני מפחדת שלא אפרש נכונה את המצב שבו אהיה.

אני מפחדת כי יש לי ניסיון, ניסיון עם אנשים שעוזבים כשצריך אותם, אנשים שמעדיפים לעצום עיניים ולאטום אוזניים.

אני מפחדת כי אני מרגישה שאני לא שווה את זה, שבכל מקרה אני אהיה בעדיפות האחרונה, רק אם אין ברירה אחרת.

ממש כמו ילדה קטנה, אני צריכה את היחס, ואולי כולנו ילדים קטנים שצריכים להרגיש שרואים אותנו, שמתייחסים אלינו, שאנחנו שווים את היחס הזה, אבל לא חושבים על זה עד שמגיעים לנקודה כמו זו.

אבל אני הגעתי לנקודה הזו, הנקודה שבה צריך לחשוב טוב ולנתח כל דבר ודבר, רק כדי לנסות ולפתור משהו בחיים האלה, ואולי יש כאלה שיגידו שצריך לחיות ולא לבזבז את הזמן על השטויות האלה, אבל כשאי אפשר לחיות כמו כולם, כשהבדידות יוצרת את המציאות, כשהתחושה היא שהחמצתי משהו בדרך, שאולי לא שמתי לב, שהייתי צריכה לבדוק אז ולא להאמין שיום אחד זה יסתדר, כשמגיעים לשלב הזה, כבר אי אפשר בלי לנתח כל דבר, כל משפט, כל תנועה.

כי לא האמנתי אז שיבוא יום ואני אגיע לשלב בחיים שבו אחרים צועדים קדימה ואני דורכת במקום, לא האמנתי שאני אשאר לבד, לגמרי לבד, לא האמנתי כמה רע עוד יכול להיות.

ידעתי שאני צריכה לצאת מזה, אבל אין מדריך הפעלה לחיים, אין ספר הוראות ליציאה מהדיכאון ומהבדידות, ובכלל, כל השנים האשמתי את הדיכאון, כשבסוף מסתבר שזו הבדידות שלא מאפשרת לי לצאת מהדיכאון.

כשהתחלתי לחשוב מה עשיתי לא נכון, מה קרה שלא הבנתי אז, כשהתחלתי ללכת אחורה כדי להבין מה השתבש בדרך, הבנתי שחייתי באשליה.

הבנתי שבמקרה הטוב היה מדובר בנימוס, אבל נימוס כזה שאני פירשתי לא נכון, הייתי הולכת הצדה ומתאכזבת בכל פעם מחדש, לא הבנתי למה אני לא חלק מהם, לא הבנתי שאני שונה מהם ושאין לאף אחד רצון אמיתי לשלב אותי ביניהם.

הייתי צריכה הרבה זמן להבין ולהפנים את זה, לא רציתי להאמין שבמשך תקופה ארוכה לא היה לי סיכוי.

בסוף נשארתי לבד.

אני לא יכולה להכריח את החברה לקבל אותי כמו שאני, אני לא יכולה להכריח אף אדם לקבל אותי כמו שאני.

מסתבר שאף אחד לא רוצה לקבל אותי, ואם קיימים אנשים כאלה, כנראה שהם רחוקים מאוד או מתחבאים, כי טרם פגשתי בהם.

אני רוצה להאשים את עצמי, באמת, אני רוצה להיות מסוגלת להגיד שזו אשמתי כי העלבתי, כי פגעתי, כי החרמתי, כי הייתי רעה לכולם, אבל זה לא קרה.