אתמול התקיימה הכרעת הדין בערעור שהגיש אלאור אזריה.

התוצאה לא מפתיעה, המשפט כולו נראה מבחוץ כמתוכנן להמולה תקשורתית, מכוון לתקשורת, עם הקפדה על הפרטים הקטנים ועל ערכים.

אפשר להבין את הרצון של אדם לטהר את שמו ולמחוק כתם של הרשעה, אבל הפעם גם אני מצטרפת לקולות שקוראים למשפחה ולעורך הדין לוותר על הערעור הנוסף, חבל על הזמן ועל המאמץ, עדיף להתרכז בחנינה.

בבית המשפט העליון לא ישנו את ההחלטה, גם לא יקלו בעונש.

אבל אני רוצה להתייחס לאירוע עצמו: לא מדובר בחייל שהשתגע וירה לכל עבר, מדובר בלוחם באחת הזירות הרגישות ביותר, הנפיצות ביותר, שראה מחבל שמנסה לרצוח את חבריו לנשק.

לא היה מדובר באזרח תמים, ואולי ירי לראש המחבל המנוטרל נשמע מוגזם, אבל גם אחרי הפיגוע היו זירות שבהן מחבל מנוטרל ניסה להשתמש שוב בנשק ולרצוח.

אם המחבל היה שורד בכל זאת, ולא היה מתבצע ירי, יש סיכוי שאותו מחבל היה משתחרר באיזו עסקה מפוקפקת לא הרבה אחרי (בכל זאת, נשיא ארה"ב דאז לחץ לקידום תהליך שלום).

המשפט היה "למען יראו וייראו", ולא פחות מכך, צעד הסברתי שנועד להראות שבישראל יודעים לשפוט ולהעניש, גם כשהטרור משתולל מסביב.

ראוי להזכיר את פרשת קו 300, שאומנם מוזכרת מדי פעם, אבל כדאי לזכור שזה קרה גם לפני שלושה עשורים.

יש, כמובן, מספר הבדלים: סוג הפיגוע (חטיפת אוטובוס נוסעים לשם מיקוח מול פיגוע דקירה בחברון), האנשים המעורבים, הפקודה והביצוע.

במקרה של אלאור אזריה, לא ניתנה פקודה מגבוה לחסל את המחבל ויהי מה, ואילו בפרשת קו 300 ההוראה ניתנה מראש השב"כ דאז, אבל אני לא יכולה שלא להתעלם מהפרשה ההיא, אני לא יכולה להבין למה אז המעורבים קיבלו חנינה וכאן נגזר על הלוחם כלא.

התוצאה הסופית היא מחבלים מתים, אז למה הענישה שונה?

אולי כי שם היה מעורב ראש השב"כ ובהמשך היועץ המשפטי לממשלה?

או אולי כי העולם השתנה, התקשורת היא מידית ובכל מקום, וניגוח מדינת ישראל הוא תחביב של לא מעט אנשים ברחבי העולם, בתקשורת ובפוליטיקה?

האם לא היה ראוי לארגן חנינה לחייל מצטיין מיד עם הכרעת הדין הראשונה?

אני מקווה שהוא יקבל את החנינה כמו אלו שלפניו.

לא כי הוא היה חייל מצטיין, לא כי השירות היה קשה, אלא כי הוא ירה במחבל, ולא באדם חף מפשע.

ההרשעה תישאר, רק המאסר יקוצר.

זו פשרה, ולפעמים אין ברירה אלא להתפשר.

הכתם הזה יישאר דבוק לשמו, האם זה לא מספיק?

אלאור אזריה הורשע, התקשורת סיקרה, העולם כולו יודע.

עכשיו אפשר לחנון אותו ולסיים את הפרשה.