אז לאחרונה המצב הבריאותי שלי החמיר.

מגיע שלב שבו מציגים לי את אפשרויות הטיפול, ושוללים את מה שלא מתאים.

אבל אני לא רוצה לקבל טיפול.

עייפתי, כל המצב הזה מתיש אותי, לא רק המצב הגופני (שמתיש בפני עצמו), אלא גם ובעיקר, המצב הנפשי.

אני לא רוצה לטפל, בתקווה שזה יזרז את המוות, שהסוף יגיע, סוף למאבק, למלחמה הפנימית, לדיכאון, לבדידות.

זה לא יהיה יפה, גם לא נטול כאבים, אולי לא זריז כמו שאני מקווה.

אבל בשלב זה אני מוכנה לזה.

אין לי פחד מהמוות, רק מעתיד שיהיה דומה למציאות.

מציאות שבה אני שואלת את עצמי מדי יום למה ואיך כל זה קרה, מה עשיתי בדרך שזה מגיע לי?

לא הסבירו לי למה, לא נתנו לי סיכוי.

המצב הנפשי משפיע על המצב הגופני, כך הגעתי למצב הזה מלכתחילה.

אני עדיין לא יכולה שלא לחשוב שכל זה היה יכול להיראות אחרת אילו לא הייתי מנודה מהחברה, אילו הייתי נמצאת במעגל חברתי כלשהו, אילו היה לי עם מי לדבר.

יש בי הרבה כעס.

קל להגיד שצריך לשחרר, לוותר, אבל הכעס לא נעלם.

יכול להיות שהדיכאון לא היה מגיע לעוצמות האלו אילולא היו משאירים אותי בצד.

המילים שלא נאמרות בקול רם הצטברו כמו רעל ופגעו בגוף.

הבדידות הורגת.

אנחנו חיים בעידן כזה, שיוצר עוד ועוד בודדים כמוני, לא שהיו חסרים כבר קודם.

אבל מה שחשוב באמת זה לשים לב להשלכות של העבר.

כל זה לא התחיל אתמול, גם לא לפני שנה.

את הבדידות התחלתי להרגיש בתיכון, אז התקווה התחילה להיעלם.

הרגשתי שאני לא מתאימה לשם, והיום אני לא יכולה שלא לחשוב שצדקתי.

אין רע בלהיות שונה מהשאר.

לא כולנו צריכים להיות זהים.

אבל הדיכאון הרים את ראשו כבר אז, ולא יכולתי לעשות כלום.

אף אחד לא רצה, כנראה, להתקרב, או שאולי לא הייתי מעניינת מספיק, או אולי לא בולטת מספיק, או לא טובה מספיק.

אני לא יודעת מה חשבו עליי אז, לא יודעת מה גרם לזה שלא השתייכתי לאף קבוצה, לאף מעגל, ובעיקר לא יודעת למה במשך תקופה האמנתי שנוצר קשר חברותי מסוים ביני לבין אחרים.

מה שאני כן יודעת זה ששנים אחרי התיכון, אני עדיין לבד, עדיין בדיכאון, לא מצליחה להבין את הסיבה לכל זה ולא רואה אור בקצה המנהרה.

ניסיתי להחזיק חזק, אבל אני מותשת מההתמודדות הזו.

רציתי לראות את התקווה, את הסיכוי, אבל החיים הם לא מה שרוצים ומבקשים.

אין לי בריאות ואין לי חברים, ולמען האמת, מה שבאמת מציק לי כאן זו הבדידות.

אז עכשיו אני מחכה.

זה יקרה כשזה יקרה.