אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.

זה קצת כמו להגיד שזו רמה אחת למעלה, במובן הרע.

המצב הגופני שלי ממשיך להחמיר, וכנראה שההחמרה במצב הנפשי קשורה בזה.

יש ימים שבהם הכאבים חזקים, שעות שבהן אני לא יודעת למה כואב לי במיקום מסוים.

אני לא יכולה שלא לחשוב שאילולא המצב הנפשי, הלחץ, הדחק, כל מה שנגרם בעקבות מה שעברתי בחיי, לא הייתי חולה בכלל.

אם לא הייתי עוברת אירועים מסוימים, לא הייתי לוקה בדיכאון בגיל צעיר, לא הייתי מרגישה מנודה, לא שייכת, ואז לא היה דחק שמזרז התפרצות של מחלות מסוימות.

הכאבים שמתגברים בהחלט גורמים לי לשקול שוב את עמדתי ולקבל את הטיפול כפי שהרופאים מוצאים לנכון.

גם זה עלול להיות קשה וכואב.

האמת היא שאני לא יודעת את כל הפרטים על הטיפול, אני יודעת רק מעט, וגם את זה למדתי שלא מהצוות הרפואי.

הבדידות היא קשה.

אני לא רוצה לחיות חיים של בדידות, זה עצוב וזה נורא.

זה כמו סרטן, אבל לא רואים את זה בבדיקות, לא מדברים על זה.

בדידות בגיל השלישי מוגדרת כבעיה קשה, מקצרת חיים.

בגיל צעיר, לפחות ממה שאני יכולה לתאר, זו תחושה של התנוונות.

היכולת לתקשר נפגעת, הדיכאון מתעצם, המחלות מגיעות, הפכתי פגיעה בהרבה ממה שהייתי, הפכתי פחות נחמדה, פחות סבלנית, אם אין לי מה להפסיד, אין לי סיבה לרסן את עצמי.

אני חושבת הרבה על העבר, דמויות מהעבר.

לאחרונה אני כבר לא תוהה מה עשיתי, למה זה קרה, או איך בכלל הגעתי לזה.

כואב לי לחשוב על זה ואני סובלת מספיק גם בלי זה.

עכשיו זה כבר לא ישנה בכלל, הנזק נגרם והוא גדול משחשבתי.

אין לי סיבה להתאמץ.

גיליתי שלפעמים כוח רצון, מחשבה ומאמץ לא יוצרים את התוצאה הרצויה.

לא נולדתי עם הכישורים החברתיים ולא הצלחתי ללמוד אותם, או שאולי למדתי ולא הצלחתי ליישם, או שאולי זה לא מספיק, אולי גם הצד השני צריך לרצות להכיר את מי שמולו.

לא תפילה ולא מעשה עזרו לי.

אני לא מאמינה בחשיבה חיובית.

דברים קורים, לפעמים אנשים חיוביים וחיוניים חולים במחלה קשה, אז איך נסביר את זה?

האם נאמר שהם בגדו לרגע בחשיבה החיובית ולכן המחלה תפסה אותם?

יש קשר בין גוף ונפש, קשר ברור מאוד, אבל חשיבה חיובית היא לא מה שיבטיח את פתרון הבעיות ולא מה שימנע את כל המחלות.

יש גבול למה שאנחנו יכולים להשיג באמצעות חשיבה חיובית, ואולי פשוט לא הייתה לי ההזדמנות להכיר אותה לפני שהדיכאון התחיל, אי שם בילדות שלי.