אתמול הצבא פוצץ מנהרה בגבול רצועת עזה.

כן, עוד מנהרה שהאויבים שלנו חפרו.

אם למישהו היה ספק, או אולי שכחה קצרת מועד, הידיעה מאתמול החזירה את כולנו לקרקע המציאות.

אומנם עברו שלוש שנים מאז "צוק איתן", אבל האיום עדיין מרחף.

מדי פעם אפשר לקרוא על עוד אזעקת "צבע אדום" (או לשמוע אותה, תלוי במקום המגורים).

שגרה ישראלית שכזו.

פעם בכמה זמן יש מבצע צבאי, ירי טילים, אזעקות במקומות שונים, רגיעה של כמה חודשים עד כמה שנים, פיגועים מדי פעם.

בכל זאת, כאן חיים כרגיל, כמה שרק אפשר.

חזרה לשגרה היא לא סיסמה ריקה מתוכן, היא הדרך היחידה לשמור על שפיות (יחסית) במדינה המשונה הזו.

במדינות אחרות לומדים ממדינת ישראל.

כשהטרור מכה כמעט בכל מקום, מדינת ישראל הופכת להיות דוגמה להתנהגות היעילה ביותר לחזרה לשגרה.

האם התרגלנו, או שאולי הפנמנו שעם כל הצער והזעזוע, אין לנו ברירה אחרת?

מנהרות נחפרות, מגיעות לעיתים לפתחם של בתים ומוסדות חינוכיים, אבל כמעט ואין שינוי בהתנהגות התושבים.

לפעמים אני מרגישה שאני חיה במקום המטורף עלי אדמות.

אנחנו לא במצב מלחמה, אין טילים ואין אזעקות, ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שהמדינה הזו מצויה במצב חירום מאז הקמתה.

המנהרה שנחשפה ופוצצה לא נועדה להגנת הטבע, אלא ליצירת פיגוע "איכותי".

ככה זה תמיד, ולי לא אכפת מי הארגון שחפר ותפעל, מבחינתי הם אותו הדבר, בוחרים בדרך הטרור.

אין על מה להתנצל על הרג בכירי ארגוני הטרור; מי שתכנן, בנה או נכנס למנהרה הזו היה מודע לסיכונים.

האויבים שלנו מעדיפים להוציא את הכסף על מנהרות, טילים, מטעני נפץ, משכורות למחבלים, וזה בכלל לא מעניין אותם שיש אנשים שם שרק רוצים לחיות, לעבוד, לזכות לטיפול רפואי הולם ולקבל השכלה טובה, ממש כמו רוב האנשים בעולם.

אותם אף אחד לא רואה.

הכסף זורם לצורך שיקום והשקעה בתושבים, אבל מסתבר שאחרי שהכסף מועבר העיניים נעצמות, אף אחד לא רואה את המנהרות ואת ההרס שלא שוקם.

רק אנחנו רואים, חלק גם שומעים ומרגישים את הדי הפיצוצים, את האזעקות.

אבל למדנו שבין אירוע לאירוע ישנם החיים עצמם.

יוקר המחייה, חינוך, תרבות, בריאות ושאר נושאים שמעסיקים אותנו בין לבין.

כך צריך.

זו הדרך היחידה שבה אפשר לנצח את הטרור.