אני מנסה להיאחז, גם כשיש כאבים, גם כשהם חזקים מאוד.

התחלתי טיפול מסוים, שאמור להקל (או להחמיר) את אחת הבעיות החמורות שלי, זה לא פתרון קבוע, אבל זה משהו (אני מנסה להוכיח שאני מבינה יותר טוב מהרופאים מה קורה לגוף שלי ושאין צורך לכפות טיפול שאינני מעוניינת בו).

אבל אני לבד.

ניסיתי, באמת שניסיתי להתעלם שוב מכל נורות האזהרה, מכל תחושות הבטן, אבל בסוף המציאות נופלת עלי כמו מסך שיורד על הבמה כשההצגה נגמרת.

האמת היא שמעולם לא הפסקתי לגמרי לנסות וליצור קשרים חברתיים, אבל או שלא פירשתי נכון, או שהוטעיתי.

בכל מקרה, זה כואב.

ברגעים שזה מחלחל ולא יוצא מהראש, כל הכוחות נגמרים ואני מרגישה חסרת אונים.

בסוף היום אין לי עם מי לדבר, אין את מי לשמוע, אין סיבה לצאת והמילים נעצרות רגע לפני שאני אתחיל לדבר עם הקירות.

זה בור בלי תחתית ובלי סולם.

החילוץ לא בדרך, ייתכן שלעולם לא יגיע.

קשה להיות לבד, לשמוע את השקט ולהרגיש איך הוא חודר לגוף.

אני באמת מאמינה בקשר שבין הגוף לנפש, מאמינה שאילולא הבדידות לא הייתי במצב הזה, אולי לא הייתי בריאה לגמרי, אבל כנראה שלא הייתי מגיעה למצב של ריבוי מחלות ותמרון ביניהן.

זה לא רק בסוף היום.

נודה באמת, אלו מחשבות שמלוות אותי לאורך כל היום וכל הלילה.

עכשיו אני כבר לא חושבת שזה משהו שעשיתי או שלא עשיתי, אני כבר לא מנסה למצוא את האשמה בי.

אני מסתכלת אחורה ונזכרת בכמה שרציתי שיהיו גם לי חברים, נזכרת בצביטות שהרגשתי אז (וגם היום) כששמעתי אחרים מדברים על אירועים שלא הוזמנתי אליהם.

מבחוץ אי אפשר היה לקרוא לזה חרם, זה לא היה חרם, לא במובן של התעלמות כללית ממני, זה היה משהו קצת אחר, חרם חברתי, אבל שקט מאוד, כמעט בלתי מורגש.

זה תמיד ילווה אותי, עד יום מותי.

אם ככה נראים החיים שלי, אז מה הפלא שאני רוצה שכל זה ייגמר?

אף אחד מהם לא צריך לחיות עם זה, רק אני מתעוררת בכל בוקר למציאות הזו.

קרו לי הרבה דברים בחיים, אבל מה שקרה לי בנערותי מכתיב את רוב בגרותי.

אולי יש כאן גם מרכיב של מזל, או היעדרו, כי איך זה שבכל פעם מחדש אני נאלצת להבין ששיחקו בי, שאין כאן חברות אמת?

יש גם את מרכיב האישיות שלי, לא סומכת על אף אחד ולא מאמינה בהזדמנות שניה, אבל בכל זאת מנסה לתת לאנשים הזדמנות שניה לזכות באמוני.

עד עכשיו, אספתי רק אכזבות.

האם זה כל מה שמגיע לי בחיים?

זה מצב קשה שמוביל למצבים אחרים של חוסר ודאות, חוסר אמון וספקות ביכולת השיפוט שלי.