לפני קצת יותר משנתיים דיברו על סגירת ישראבלוג.

אתר שהוא קצת יותר מסתם אתר, לפחות בשבילי, כנראה גם בשביל רבים אחרים.

נראה שמאותו הרגע התחילו "להרוג" את האתר באיטיות ובשיטתיות – הקישור מהאתר הראשי נעלם כלא היה, הכותבים עברו למקומות אחרים (אני מניחה), וההודעה הזו, אני מניחה, הייתה צפויה.

אין לערוץ טלוויזיה מסחרי שום אינטרס להחזיק אתר שבו כל אחד, ללא קשר לגיל או השכלה, יכול לכתוב בו מה שהוא רוצה.

לחשוב שפעם הם צעקו להצלה, שהמדינה תעזור להם, שיאריכו להם את הזיכיון, שידחו תשלומים.

אישית, אני לא מסוגלת לצפות יותר בערוץ הזה, וזה לא משנה באיזה אפיק הוא היום.

רכשתם אתר, לא מצא חן בעיניכם, לא רווחי? תמכרו.

קשה לי להאמין שזה לא רווחי, מה גם שלא נראה שנעשה צעד כלשהו מלבד הודעה על סגירה, מסתבר שזה הצעד היחיד שנשקל.

בעידן שבו מסרים מתומצתים לשמונים ואחד תווים, אתר כזה, שמעודד כתיבה חופשית, התנסות והבעת דעה שהיא קצת יותר מורכבת ממשפט וחצי, עומד להיסגר.

הרשתות החברתיות הן לא תחליף (עבורי הן רק בגדר עונש), הן הניוון.

בשנים האחרונות אני כותבת פחות.

לא תמיד אני מוצאת את הזמן, לא תמיד אני רוצה לחפור שוב בפצעים ישנים.

זה היה המקום היחיד שבו יכולתי להתבטא, להגיד שלא טוב לי, להעלות את המילה הזו, "דיכאון", במידה מסוימת, זו הייתה ההתמודדות שלי.

הכתיבה אולי לא משפרת את המצב, אבל איזו דרך עוד הייתה לי?

מי יקשיב לי עכשיו?

האם יש לי בכלל מקום באתר אחר?

לא כתבתי כאן על כל מה שקורה בחיים שלי, לא חשפתי את כל הפרטים, אבל בכל זאת, האם יש דבר יותר אישי מזה?

זה היה המפלט, המקום שבו יכולתי לכתוב את מה שאף אחד לא רצה לשמוע.

זה התחיל במקום לשחרור קיטורים ושטויות, ואחרי תקופה התחלתי לכתוב על מה שפחדתי לספר.

המצב שלי לא היה טוב, והייתי צריכה את המקום הזה.

לא הייתי היחידה.

זה היה המקום לכולם, לכתוב על פוליטיקה ועל אקטואליה, על אהבה, על משפחה, על מחלות והתמודדות, על החיים עצמם.

החיים הם לא רק מה שמופיע בעיתון, לא כל דבר חשוב ייכנס לעיתון, לא תמיד האינטרס של העיתון זהה לאינטרס של הציבור (הפתעה!).

המקום הזה היה אחר.

אפשר להגיד שבמידה מסוימת, האתר הזה היווה קבוצת תמיכה אחת גדולה, למגוון גדול של נושאים.

שלוש עשרה שנים, 866 קטעים (לא כולל זה), הרבה רגשות ומחשבות שהוקלדו בזהירות (בדרך כלל), אבחנה של מחלות, סטירות של המציאות, ימי הולדת (שרובם עצובים), מבצעים צבאיים ומלחמות, תהליכים שאני עדיין עוברת, כי מהם החיים, אם לא סדרה של תהליכים ממושכים?

לא כך חשבתי לסכם, לא כך חשבתי לסיים.

הייתה לי איזו תקווה (קטנה ומטופשת) שהסיכום שלי יהיה הרבה יותר חיובי ויספר על התחלה חדשה וטובה, שיהיו לי בשורות ממש טובות, לשם שינוי.