אז עדיין אפשר לכתוב פה, וזה טוב.

אני עדיין לבד, דברים טובים הרי לא קורים מהר, לא אצלי לפחות.

המצב הבריאותי שלי לא משהו, אבל אין הרבה מה לעשות, מנסים כל מיני פתרונות, או שזה יעזור לי או שזה יהרוג אותי.

בכל מקרה מישהו ירוויח.

אני עדיין לא יודעת מה לכתוב על המצבה שלי, אבל הייתי רוצה להיות זו שקובעת מה יהיה כתוב עליה.

אין בי אופטימיות של ממש כרגע.

החיים הם אוסף של אשליות, חלומות שלא מתגשמים, אכזבות ששוברות את האדם מבפנים.

אני משקיעה כל כך הרבה מאמץ בלהחזיק חזק, שאין לי כוח לשום דבר.

האם זה שווה את זה בכלל?

מה אני מצפה שיקרה, בעצם?

שמחר בבוקר לא יהיו לי בעיות יותר?

המחלות שלי לא יחלפו מעצמן (וזה אפילו לא החלק הגרוע ביותר), הבדידות לא חולפת מעצמה (מסתבר שיש אנשים שלא שווים את המאמצים שלי), אני דורכת במקום ואולי גם הולכת אחורה.

תמיד אומרים שצריך להתאמץ, להשקיע, לחשוב טוב ויהיה טוב, אני לא שייכת לקיצון, אני לא מאמינה שמחר יגיע סוף העולם, אלו רק החיים האלה שלא מסתדרים לי.

ניסיתי כבר כמעט כל דבר, חוץ מלרדת על הברכיים ולהתחנן לסיכוי.

כל טיפול רפואי, למלא אחר ההנחיות של הרופאים, ובאמת היה טוב לתקופה, אבל זה השתבש שוב ושוב, ובכל אבחון חדש אני תוהה מה הלאה, מה מחכה לי בהמשך הדרך, כי אני לא בטוחה שאני רוצה לחיות אם העתיד קודר כמו העבר.

ניסיתי לבנות קשרי חברות ואמון, אבל בכל פעם אני מתבדה, אני לא יודעת למה, ואני לא שוללת סתם, אבל מצאתי את עצמי במצבים לא נעימים בעבר, הרגשתי את התחושה ההיא שהייתי מעדיפה שלא להרגיש.

אני לא מושלמת, זה בסדר שלא כולם מחבבים אותי, אני לא מצפה להיות זו שכולם רוצים בחברתה, אבל רציתי איזשהו סימן שיש כאלה שמעוניינים בחברתי, רק לשם החברה, לא מתוך רחמים ולא מתוך ניצול.

אני לא בסדר, ואין לי שום כוונה להתנצל על זה שאני סובלת מדיכאון ולא תמיד יכולה לחייך.

העולם לא מושלם ויש עוד הרבה כמוני, יש הרבה שהחיים לא חייכו אליהם.

כן, אני עדיין מוטרדת מדברים שקרו לפני הרבה שנים, זה עדיין מציק, זה פצע פתוח שאין לו מזור, לא כרגע לפחות.

זה היה פחות מציק אם לא הייתי נמצאת במצב הזה, אבל אנשים כמוני חופרים בעבר כדי להבין מה לא בסדר בהווה, גם אם הם מבטיחים לעצמם להפסיק, כי התשובות לא תמיד נמצאות בידיים שלנו.

יותר מאשר רציתי לדעת למה סבלתי מבדידות בעבר, רציתי לדעת למה אני סובלת ממנה היום.

האם זה בגלל הבדידות שבעבר, שקיבעה את המצב לנצח?

הרי ככל שאני בודדה יותר, ככל שעובר הזמן, אני פחות נחמדה ופחות סלחנית, פחות מקבלת ופחות מבינה, פחות מדברת ויותר שומרת בבטן עד שכל הגוף כואב.

אחד הפחדים שלי הוא שאני מאבדת את היכולת לתקשר, וזה כמו גסיסה איטית, כואבת, שקופה ואף אחד לא רואה אותה.