זה רק עוד יום רגיל.

לא בדיוק יום של חול, גם עברנו לשעון קיץ, אבל מבחינתי זה יום ככל הימים.

האכזבה היא יומיומית בכל מקרה.

זה לא שאתמול היה טוב והיום יש נפילה, זה לא שמחר יהיה נפלא.

זה מצב קבוע.

אני מדוכאת ומתוסכלת, מונחית על ידי הבדידות, מרגישה מרוקנת ומיואשת.

זה יום ההולדת שלי, אין עוגה ואין מסיבה, אפילו לא ברכה.

ככה זה כשאין חברים.

זה עוד יום שמדגיש את הבדידות, כמו החגים וכמו ימים שבהם המילים פשוט מצטברות בגרון מבלי יכולת לצאת.

אין כאן בכי, רק כאב על מה שלא היה ולא יהיה.

התבגרות כואבת והתפכחות מאוחרת, הבנה שהלוואי ולא הייתה לי.

החיים שלי נעצרו, לעולם לא ישובו למסלול תקין.

אני אף פעם לא אהיה בריאה.

השנים חולפות והגוף מציג תסמינים מוזרים, ואפילו הרופאים כבר לא מתייחסים.

יש אנשים שחוגגים ושמחים ביום הזה.

חגיגות מעולם לא היו הצד החזק שלי, לפחות לפי ההגדרה המקומית לחגיגות (רעש, והרבה ממנו).

יש כאלה שמודים על כל בוקר שבו הם מתעוררים, ואני מתלוננת על כל יום שכזה.

זה נשמע רע, זה באמת רע.

זו ההרגשה הכי גרועה שיש, גם ואולי בעיקר כי אין כדור או זריקה, אפילו ניתוח אין שיעלים את הבעיה.

בדידות היא אולי מגפה שמוכרת בעולם, אבל אין מי שיראה את הבודדים.

חלקם נודו מהחברה, חלקם נאלצים להסתגר מפאת מחלה או מגבלה, חלקם פשוט הגיעו לגיל שבו הבדידות יותר נפוצה.

למען האמת, יש תכניות ופתרונות לאלו שמשתייכים לקבוצה השנייה, יש גם לקבוצה השלישית פתרונות.

אני מרגישה שאני משתייכת לקבוצה הראשונה.

מעולם לא הרגשתי רצויה, לא בחרו בי בשיעורי חינוך גופני ולא הוזמנתי לאירועים חברתיים, במקרים מסוימים ובגילאים מסוימים זה היה בולט יותר, ככל שהזמן עבר זה נראה כמו תהליך טבעי שנבע משינויים חברתיים, ואולי ממילא זה היה קשור לכך שמלכתחילה לא הייתי "שייכת" לקבוצה זו או אחרת.

הפסדתי הרבה במהלך גיל ההתבגרות, אבל חשבתי שזה יעבור.

מעגלים חברתיים משתנים, אז למה שזה לא יעבור?

מי שקורא כאן כבר יודע שזה לא עבר, לא הרחבתי על זה בעבר ואני לא מתכוונת להתחיל בזה עכשיו, אבל לא הצלחתי להשתייך לאף קבוצה במהלך השנים שעברו.

אף אחד לא רצה אותי.

מבחינתי, אני מנודה.

לאנשים כמוני אין פתרון, אנחנו לא נלך ונצהיר בריש גלי שאנחנו מנודים, את העלבון בולעים ואת הדמעות משתדלים להזיל בשקט, בצד.

אבל העלבון קיים, התחושה שאני לא מספיק טובה כדי שיהיה לי מעגל חברתי, כדי שתהיה לי רשת ביטחון, היא אחת הגרועות שקיימות.

מי שלא מבין את חומרת המצב צריך לנסות ולדמיין את זה, לנסות ולדמיין כמה קשה זה בלי לדבר, בלי לתקשר, בלי לצאת ובלי לשמוע.

אני תוהה האם התנצלות מאלו שפגעו בי הייתה עוזרת.

כנראה שלא, כי התנצלות לא תחזיר לי את שנות החיים ואת הבריאות שאיבדתי, התנצלות לא תשקם את חיי, אבל אולי הייתי רוצה לשמוע את זה כדי לסגור מעגל.

אולי הייתי רוצה לשמוע את זה כדי לדעת שמי שהשתתף בנידוי הזה לא יגדל את ילדיו לנדות אחרים.