לפעמים ההבנה מסבכת את החיים.

הרבה יותר פשוט לקום בבוקר ולתפקד בלי להבין דברים מסוימים, אם כי ברור לכל שהבנה מסוימת של עובדות מסוימות היא הכרחית לתפקוד.

במקרה הפרטי שלי, להבין שהסיכויים שלי אפסיים זו המסקנה המתסכלת ביותר שיכולתי להגיע אליה.

לא מדובר על שרידות אלא על החיים עצמם.

הסיכוי להצליח בחיים או לתפקד בהם בכלל נמוך משמעותית לאדם שמתקשה חברתית, בהנחה שהמחסור מורגש.

אלו מחשבות שלא עוזבות ולו ליום, והן חלק מהמארג שמקשה עליי לתפקד.

הדיכאון לא עוזב, אבל גם לו יש רגעים כאלה ואחרים, ויש ימים קשים יותר מאחרים.

אני מרגישה שהדיכאון מפחית אצלי את האכפתיות, את האמפתיה הבסיסית.

אולי זה היעדר החברים, בדידות שאין לה סוף ולא ברור מתי התחילה באמת.

הכעס על העולם מיתרגם בדרכים שונות, וזה מפחית מהתכונות החיוביות שפעם היו לי.

אני חולה יותר, למה שלא אכעס?

אני לוקחת יותר כדורים ומרגישה יותר כאבים, החיים שלי סובבים סביב מרפאות ובדיקות, ואני לא יכולה שלא לחשוב שאפילו בתקופת האשליות, בתקופה שהאמנתי שאני לא לגמרי לבד אלא רק חלקית, בתקופה שהיה לי קשה, היה לי הרבה יותר קל מאשר עכשיו.

אני שקטה כי בתוכי יש סערה, רוח שמשתוללת ומפזרת, רעל שמתפשט.

אבל אף אחד לא שואל.

אף אחד גם לא זוכר.

נאלצתי להבין שאם אנשים היו מעוניינים בחברתי, לא הייתי לבד, ואם היו רוצים לחדש את הקשר מאיזו סיבה שהיא, אני זו שהשאירה את הדלת פתוחה.

ההבנה הכואבת ביותר היא שלא משנה לאן הלכתי, לא משנה מתי ובאיזה הקשר, לא הייתי מספיק מעניינת כדי שאנשים ישמרו על קשר או, לכל הפחות, יהיו מוכנים להכיר אותי.

אין לי שליטה על מה שאחרים חושבים, לא יכולת לדעת ולא יכולת לשנות את מה שחושבים עליי.

אני לא יודעת איך אנשים רואים אותי, מה הם חושבים כשהם רואים אותי, האם יש בי משהו שמגעיל אותם? האם אני כל כך מכוערת?

נניח שאני מכוערת, שיש לי איזשהו פגם שאני לא רואה אבל כולם רואים, האם לאנשים פגומים אין זכות לחיי חברה?

האם מום כזה או אחר שולל לנו את החופש וזורק אותנו לעונש של בידוד לכל החיים?

יש לי צלקות שלא רואים, האם הימצאותן בחיי היא הסיבה לכך שאני לבד?

האם החברה הזו היא כל כך שטחית שאנשים לא מוכנים להתבונן מעבר לרושם הראשוני?

למה אנשים שונים, במקומות וזמנים שונים, לא רצו להכיר אותי?

התשובה הפשוטה ביותר היא: ככה. כי זו זכותם, כי יש להם מעגל חברים מלא ואין בו מקום לעוד אחת.

אני לא מוכנה להלקות את עצמי ולהשתכנע שאני זו שלא בסדר, אני לא אשמה כאן.

אולי יש לי בעיית תזמון, אבל אני באמת לא יכולה לפתור את זה.

כן, יש לי מגרעות, אבל לכולם יש מגרעות פה ושם, זה לא אומר שהם אומללים.

יש לי דיכאון, ומחלות שמחייבות מעקב, והמון כעס, תסכול ייאוש ומה לא?

אבל אני אנושית, וגם אם יש לי פגמים, אני לא אשמה.

אני לא אשמה בזה שלא הרגשתי שייכת, אני לא אשמה בזה שלא רוצים אותי, אני לא אשמה במה שעברתי בחיי עד היום, אני לא אשמה בכך שנולדתי.

מספיק ודי, אי אפשר להאשים אותי יותר, חפרתי עמוק, הכי עמוק שרק אפשר, זה כל מה שאני מצליחה לעשות, מנסה למצוא פתח לשינוי.

אבל אני השארתי את הדלת פתוחה.

לא אמרתי שלא יתקשרו, לא אמרתי שאני שונאת, לא אמרתי שאני רוצה להיות לבד לכל החיים.

עשיתי את כל מה שביכולתי.