בחיים דברים מצטברים.

אצלי הצטברו רגעים, חלקם חדים מדי, פוצעים מדי.

פעם היו מלמדים על כוחן של המילים, כמה שהן חזקות ופוצעות, משאירות חור במקום שהן פגעו.

אני לא יודעת מה מפריע לי יותר: המילים שנאמרו, או העובדה שלא הגבתי עליהן, שלא הבנתי שזו לא אשמתי.

כי המילים ההן היו רק תירוץ.

תירוץ עלוב ומגעיל למדי, שיצא מפיה של מי שקיוויתי שהיא חברה, גם אם הרגשתי שזה לא ממש ככה, כי חברות לא מנדות, חברות מזמינות.

אבל המילים נשארו, יצרו איזשהו פחד נוסף, ואולי הייתי צריכה להבין אז שלעולם לא יקבלו אותי כפי שאני.

אני לא פושעת, לא רצחתי, לא רימיתי, לא גנבתי.

האם להיות שונה זה פשע?

או שאולי הדיכאון הוא פשע?

לצופה מהצד זה בטח יישמע כמו תירוצים, אבל האמת היא שבתיכון וגם לאחריו (את התקופה שלפני אני מעדיפה לשכוח) לא הצלחתי להשתלב בשום מקום.

לא הייתי רצויה, הניסיונות שלי ליזום נכשלו, ואולי יש בי פגם שלא מזהה רגשות של אחרים, רצונות של אחרים.

אבל מבחינתי, מעולם לא היה לי מקום.

הזמן לא הקהה את הכאב, להפך: הבנתי שזו הייתה נורת האזהרה שלי, לא ראיתי אותה אז.

במשך שנים הדחקתי והכחשתי את הרגע הזה, אבל הייתה בו חשיבות שלא ראיתי אז, חוסר רגישות ואטימות שקשה לי להבין היום.

לא היה יותר פשוט להגיד לי שאני לא רצויה?

לפעמים זה עדיף מאשר לתרץ תירוצים, להגיד את האמת בפנים ולא לתת לאחר להרגיש תלוי באוויר.

כן, זה היה גורם לי לבכות, אבל כשראיתי שאף אחד לא שומר על קשר, זה פגע הרבה יותר.

כשהבנתי שאף אחד לא מעוניין בקשר איתי מעבר לזמן ההכרחי, כשהבנתי שאני לא אשתלב לעולם, הרגשתי רע.

אלו הרגעים שלבדידות מתווספת מנה כפולה ומשולשת של תסכול, ייאוש ופחד מפני העתיד.

זה יוצר לחץ אדיר על הגוף, דחק שלא משאיר מקום לספק ולא משאיר מקום לבריאות, והרבה יותר קשה להתמודד לבד.

לא שלמערכת הרפואית יש פתרון, במקרה הטוב יציעו לי תרופה לדיכאון, אבל לבדידות אין תרופה ואין פתרון.

בכל פעם שחשבתי שאני רגע לפני השינוי המיוחל, הבנתי שזו לא חברות, רוצים ממני משהו, אבל לא אותי.

יש דממה שמקיפה אותי, חומה גבוהה.

אני חלשה מכדי לטפס, כבר לא נותר בי כוח להילחם.

הימים עוברים, אני מעדיפה לא לחוות את זה, לא רוצה לראות את המציאות יותר.

מתפללת לא לקום בבוקר, לעצום את העיניים ולתת ללב לנוח, לעצור, מספיק.

זה לא קורה בינתיים, הכאב נמשך.

בפנים יש הרגשה שמשהו דחוס, מגיע עד לגרון, חונק.

אלה הרגעים שהצטברו, המילים שלא נאמרו.