כשהאתר כאן ירד מהמרשתת לכמה ימים, התחלתי לחשוב.

בהתחלה יש תחושה ששנים של כתיבה ירדו לטמיון, דברים שרציתי לומר ונכתבו כאן, בעילום שם (למעט...), דברים קשים, כואבים, תיאורים, התמודדויות.

אבל אז התחלתי לחשוב שאולי עדיף ככה, אולי יותר טוב שלא תהיה טביעת אצבע שלי בעולם הזה.

הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להתחיל מחדש במקום אחר, לא יכולה לכתוב באותה חופשיות כמו שאני כותבת כאן, ואולי אני גם לא רוצה.

אפשר להגיד שהכתיבה היא כלי טיפולי.

מה שלא יוצא מהגרון, יוצא דרך האצבעות והמקלדת.

בימים האלו, שאני רוצה לוותר על כל הטיפולים והבדיקות, אולי עדיף שלא לכתוב.

ממילא אני כותבת שוב ושוב על הבדידות ועל הדיכאון, ממילא המקום כאן הצטמצם, ממילא אני מרגישה שאני לא מעניינת (גם לא בחיים ה"אמיתיים", כי שם אני חייבת להסתיר).

הייתי רוצה לחזור ולכתוב על פוליטיקה, על הממשלה הלא מתפקדת שלנו, על השסע ועל כל דבר אחר, רק לא על דיכאון ועל בדידות.

האמת היא שהייתי רוצה, יותר מכל, לקום בוקר אחד, להסתכל סביבי, לעצום את העיניים ולפקוח אותן שוב, רק כדי לראות שכל הבעיות שהיו לי נעלמו, או לפחות פחתו.

הייתי רוצה לכתוב שאני כבר לא בודדה, שמצאתי את המקום שלי בעולם הזה, ושגם הדיכאון כבר לא כזה נורא (לא משלה את עצמי, הדיכאון תמיד נשאר).

הייתי רוצה לכתוב שהחיים יפים, שאני מצליחה וקמה בבוקר בלי בעיה.

היו לי תקופות שהאמנתי, או לפחות ניסיתי לייצר מציאות.

אבל זה לא עבד, כמובן, כי החיים הם לא מה שמצפים מהם.

הייתי רוצה לכתוב שסגרתי מעגל, שהיום אני כבר אחרי, שאני יכולה להמשיך הלאה בלי להיזכר ברגעים הרעים בכל רגע נתון.

הייתי רוצה לכתוב שאני חלק מהחברה, שאני לא מרגישה כאן כמו נטע זר.

ברור שזה לא ככה, זה לא הולך לפי רצוני.

אני לא כותבת על פוליטיקה (כי הדיכאון עמוק מדי וקשה לי להתעמק בדברים אחרים), החיים שלי לא הסתדרו בדרך נס, אני עדיין בודדה, לא מצאתי את המקום שלי בעולם הזה, קשה לי לקום בבוקר, לא סגרתי מעגל ואני לא מצליחה להתנער מהעבר, אני לא חלק מהחברה, אני לגמרי נטע זר.

היו לי חלומות ותכניות, חלומות שהתנפצו או שנאלצתי לוותר עליהם (המציאות היא כמו כף יד שסוטרת שוב ושוב), תכניות שמשתנות כי הנסיבות משתנות.

תחושה של החמצה מלווה אותי, מה יכולתי להיום אם...?

אבל "מה אם?" היא השאלה המסוכנת ביותר, אין לזה סוף.

בסופו של דבר, אני מי שאני והדברים קרו כפי שקרו, לטוב ולרע, כמו כל דבר בחיים.

אין לאף אחד את האפשרות לשנות את העבר, להעלים מילים ומעשים, להוסיף זיכרונות או להתערב בכל דרך. העבר נשאר מאחור, תמיד משפיע.

הייתי רוצה הרבה דברים.

למציאות בדרך כלל יש תכניות אחרות, דברים משתבשים בדרך.

למדתי את זה על בשרי, שיבוש ועוד שיבוש.