פעם אהבתי את הבחירות.

כן, יש הרבה בזבוז של כסף, אבל זה נתן לי תחושה של חיות.

הימים שהיו עברו ונגמרו, נקברו בעפר.

אולי בגלל התחושה שהתוצאה ידועה מראש, אולי זה בגללי.

אהבתי לכתוב על פוליטיקה, על בחירות, אהבתי לדבר על זה, להתווכח על זה, להרגיש את להט הוויכוח.

השקט מקיף אותי והדממה משתקת, הכאבים גורמים לי להתעוות, ניסיתי כל מה שיכולתי, אבל הם רק מתחזקים ומתפשטים, זה לא נראה טוב.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שיקרה בבחירות האלה, בכנסת הבאה, אם לא לטובתי אז לטובת כל הסובלים האחרים, זה קידום חוק שיאפשר המתת חסד, לא באמצעות פנייה לבית המשפט, אלא באמצעות רופא, מוסד רפואי, בצורה מסודרת לכל מי שאפסו סיכוייו.

מדברים על זה כבר שנים, אבל בארץ מאפשרים רק מעט, ויש שטסים אל מחוץ לגבולות המדינה על מנת לשים קץ לסבל, בצורה מסודרת וחוקית.

קשה לי עם המחשבה שאני לבד בקטע הזה.

זה לא שאני רוצה לסבול ביחד, אלא שהשקט הזה משגע אותי.

לדממה יש את התכונה המשתקת, אבל גם זו שמוציאה משיווי משקל נפשי, החיים שלי נעצרו, המחשבות רצות ואני לא יכולה שלא לחשוב שאולי זה ככה בכל מקום שאליו אלך.

אולי בכל מקום אני לא רצויה.

לא בחרתי בזה, אבל אני לא מצליחה לשנות את זה.

הביטחון העצמי ירד לאפס, הגוף נחלש, המילים נעלמות לי.

כן, קשה לי להתבטא, ככה זה כשבמשך שנים המילים נבלעות פנימה מבלי להדהד, כשאין קול נוסף שיזכיר לי איך לנהל שיחה.

יכולת הריכוז הבעייתית-ממילא נעלמה, אני מתנתקת מהמציאות לפרקי זמן ארוכים, וכן, אני עושה את זה מבחירה, כי לחשוב על המציאות זה רע, זה רק יכול להוביל אותי להאשמה עצמית, ונשבר לי מזה, אני לא יכולה להמשיך להאשים את עצמי בזה שלא אמרתי משהו לפני הרבה שנים, להאשים את עצמי בכך שהאמנתי, רציתי להאמין, נתתי לאחרים סיכוי שבדיעבד לא הגיע להם, להאשים את עצמי שהמשכתי לחיות גם כשרציתי למות, גם כשהחלטתי למות.

לא כולם עוברים את זה, לא כולם יכולים להבין את זה, ולו חלק מזה.

אולי בכל זאת הייתי רוצה לשאול את אלו שהכירו אותי אז ובחרו שלא לכלול אותי במעגלים החברתיים שלהם שאלה אחת: למה?

הם כבר שכחו אותי, ואולי ממילא תמיד הייתי שקופה בעיניהם, רק רציתי להאמין שהם יזכרו אותי.

אז אני נשארתי לבד, בזמן שהם המשיכו בחיים שלהם, לקח לי הרבה זמן להבין ולהכיר בעובדות, כי רציתי להאמין שאני שווה משהו, שווה את הזמן שלהם.

כדי לשרוד עוד יום, אני צריכה להאמין בבלתי אפשרי, להיתלות במשהו שלא קיים בכלל.

אולי קוראים לזה תקווה, אולי אשליה.

בהצלחה לראויים שיתמודדו על מושב בכנסת הבאה, אתם תצטרכו את זה.