שרדתי עוד חודש.

בזמן הזה תכננתי, חשבתי, החלטתי פחות או יותר מה אני רוצה שיירשם על המצבה שלי, צבע ומיקום, כמובן.

היום שום דבר כבר לא מובן מאליו.

עשיתי טעות כשנשארתי כאן, טעות איומה שאי אפשר לתקן.

כאן לעולם לא אהיה חלק מהחברה, לעולם לא ארגיש רצויה, מעולם לא הייתי.

זה לא משנה מה הדעות שלי, יש לי דעות, אבל לאף אחד לא אכפת מספיק כדי להקשיב.

לא התאוששתי מעולם מהפגיעות, לא הצלחתי לגרום לפצעים להחלים, הזמן לא מרפא את הפצעים האלה.

בכל פעם שאני רואה אחד מהם, יש לי תחושת החמצה, והיום אני משתדלת שלא להאשים את עצמי, אבל בכל זאת אני שואלת את עצמי את השאלה: מה עשיתי להם?

אולי זו שאלה ששואל את עצמו כל מי שאי פעם נפגע, נודה, הוחרם, הופלה.

פעם הייתי רהוטה, מדברת בלי לתקן את עצמי, לא היה צורך.

המצב השתנה, אני מוצאת את עצמי עוצרת באמצע המילה, מבינה שהצלילים התבלבלו לי, לא מצליחה לבטא את עצמי בעל פה, הייתי כל כך טובה בזה, מה השתבש בדרך?

גם אם הייתה לי הזדמנות, לא הייתי מצליחה ליצור קשרי חברות אחרי שנים של בידוד חברתי.

הגעתי לקצה, זה הקיר ואי אפשר לעבור אותו, סוף המשחק.

אולי מעולם לא היה לי סיכוי.

בדידות היא העונש הכבד ביותר שאפשר להטיל על יצור אנושי.

היום יש יותר מחקרים שמתפרסמים, רובם מתייחסים לגיל השלישי אבל לא רק, בשורה התחתונה נכתב שהבדידות מזיקה לבריאות.

ידעתי את זה כבר קודם, הרגשתי את זה על בשרי.

רציתי לשבור את המעגל ולא ידעתי איך, הבנתי שאני לא יכולה לפעול חד צדדית, כדי ליצור קשרים צריך שיהיה צד נוסף שמעוניין, אבל במקרה שלי, זה לא קרה.

החלק הקשה באמת הוא להכיר בכך שקשרים ישנים התפוגגו כלא היו, ושלצד השני אין בעיה עם זה, כי מעולם לא הייתי משמעותית מספיק.

לדממה יש משקל כבד.

אני מתמודדת כבר שנים, קודם עם הדיכאון ואז עם הבדידות ושוב עם הדיכאון שהבדידות מחמירה, רק כדי להבין שזה קרב שלא נגמר, הוא מתחיל בכל יום מחדש, הוא כבר גבה ממני מחיר בריאותי, שחק אותי עד שלא נשאר הרבה ממני.

הייתי צריכה למחוק את כל המטרות והחלומות ולהתחיל מחדש, ליצור רשימה אחרת, רק כדי שאצטרך לוותר גם עליה, כי המציאות לא מתחשבת.

יש אילוצים בחיים, אני יכולה לקבל את זה, אבל לא את הדממה, לא, לא את הבדידות, לא את הגורל הזה, כמה שרציתי וניסיתי לשנות אותו, ואני מרגישה צורך לצרוח עד שהריאות שלי ייצאו החוצה בצורה הכי מבחילה שיש, אני מרגישה צורך לצרוח עד מוות, עד שכולם ישמעו, יתחרשו, יכאבו לפחות קצת מהכאב שלי.

אבל הם מעמידים פני חירשים ממילא, הם מעולם לא רצו להקשיב.

אני לא בטוחה שאני מתכוונת לוותר להם הפעם, גם אם עדיין לא החלטתי איך, משהו חייב להשתנות, גם אם עבורי זה כבר לא ישנה.

האתר הזה היה לי המקום היחיד שבו יכולתי להתבטא, לפרוק את המחשבות שאף אחד לא רצה לשמוע. הייתי רוצה שהוא יישאר, ולו לטובת שימור הכתיבה בעברית.