אזהרה: הקטע הבא הינו ארוך מהרגיל.

אני לא מחכה בקוצר רוח.

הרי הנוהל ברור: כל ימי ההולדת גרועים, בכולם יש לי תזכורת לבדידות שלי, בכולם אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי ומקנאת באחרים, כי להם יש חברים.

בשקט יש טירוף שמאיים להשתלט, וזה בסדר, כי ידעתי את זה כבר לפני שנים, אנשים שנמצאים בבידוד נוטים לאי-שפיות.

ממילא כל השנה אני סובלת, אז מה אכפת לי?

כמעט כל מה שצריך מוכן, ההחלטה נתקבלה, ספק אם יקרה נס שיגרום לי לחזור בי.

חיכיתי לנס במשך למעלה מעשור, האמת שמדובר כבר בשני עשורים, אבל הנס לא הגיע.

הצלקות שלי בוערות, הבדידות גורמת למה שעברתי לצוף מחדש.

עברתי מספיק בחיים, תאמינו לי, הדחקתי והכחשתי ככל יכולתי, זה המנגנון שלי, להדחיק ולהכחיש, זה היה מזמן או שזה לא קרה בכלל, העיקר לא לחשוב על זה, עד שמשהו קורה וזה צף בחזרה, אין מה לעשות נגד זה.

התרופה הכי טובה היא חברים שנמצאים שם בשבילך.

את התרופה הזו לא מחלקים בבית המרקחת.

אומרים שקשה להתחיל מחדש במקום חדש, אבל לי נראה שהכי קשה זה להישאר באותו המקום ולנסות שוב ושוב.

ניסיתי, נכשלתי, ניסיתי, נכשלתי, הבנתי שהרבה שכל בנושאים חברתיים אין לי, אולי אני מבינה את הרעיון שמאחורי זה, אבל או שאני גרועה ביישום או שבחרתי להאמין באשליות.

אין אשליות הפעם.

בכל שנה אני רוצה שזה יהיה אחרת, אבל על מי אני עובדת?

לרצונות שלי אין קשר למציאות.

למעשה, אני חולמת בהקיץ מגיל צעיר, ואני מודה על היכולת להתנתק ולהתעלם מהמציאות, ולו לכמה דקות, כי אחרת הייתי מתפוצצת.

זה מרתיח וזה מכעיס, איך נשארתי לבד בחיים האלה?

מה עשיתי רע?!

נדמה שזה לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיעה לשאלה הזו.

אין לי תשובה לשאלה הזו, אין מי שיענה לי.

הייתי רוצה לדעת למה זה מגיע לי, אבל אין תשובה, הייתי רוצה לדעת למה הם מתעלמים ממני ברוב גדול של המקרים, למה הם מעמידים פנים שהם מעולם לא פגשו אותי, אבל אין לי את האומץ לגשת במקום ציבורי, בין אנשים, ולשאול את השאלה המתבקשת: "את/ה לא זוכר/ת אותי?", כי אני זו שתחווה את המבוכה, לא הם.

העתיד נראה ברור, וזה לא דבר חיובי.

אין שום דבר חיובי בחיים של בדידות וכאב (כן, גופני, כן, מאוד כואב לי), חיים של תרופות וסבל, בלי שום תמיכה חברתית.

הדברים החשובים ביותר בחיים הם בריאות וחברים טובים, ואין לי לא את הראשון ולא את השני.

הבעיה היא שכאשר מאבדים אחד מהם, קשה מאוד לקבל אותו חזרה.

כשהתחלתי לקבל את העובדה שאני חולה כרונית ואצטרך לחיות עם כדורים, ואפשר לחיות עם זה וכל השטויות האלה, חטפתי שוב סטירה מהמציאות, עוד בעיות ועוד בדיקות ועוד רופאים ועוד כדורים וטיפולים והנה, גם אבחנה שגויה באמצע, לא שזה משנה, אין טיפול בכל מקרה, בקושי יש מודעות במדינת ישראל לבעיה הזו, אז אין טעם לקבל אבחנה סופית, ולא בא לי לראות עוד רופאים, עוד בדיקות ועוד כאבים, עוד צרחה בזמן שבודקים אותי ועוד דמעה.

אני מודה ומתוודה, אם היו לי חברים, גם אם הם לא היו דוחפים אותי, הייתי עושה את זה.

התייאשתי, לא נותרו בי כוחות להילחם בעוד מחלה, לא נותרו לי כוחות להילחם בבעיות הקיימות, לא פעם ייחלתי שהמחלות יהרגו אותי, שאני לא אצטרך לעשות את זה בעצמי, כי זה לוקח זמן, לקבל את האומץ לעשות את זה, לקחת את הסיכון שזה ייכשל (כי אני נכשלת סדרתית), לקבל את העובדה שאני חושבת רק על עצמי, וזה בסדר לחשוב רק על עצמי, כי הסבל הוא שלי בינתיים.

כן, לקראת יום ההולדת שלי אני חושבת יותר על המוות שלי.

לא קבעתי תאריך, אבל אני חושבת שהזמן מתקרב.

בחודשים האחרונים לא מצאתי סיבה לכלום, לא רציתי לקנות כלום, חשבתי שזה בזבוז לקנות אם ממילא אני מתכננת למות, הלכתי להופעה אחת שחיכיתי לה שנים, וגם ממנה לא נהניתי.

מעולם לא קיבלתי את הגוף שלי, לא הייתי מרוצה ממנו מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הצלחתי לשנות אותו וממילא יש דברים שאי אפשר לשנות.

לפעמים אני מאשימה את הגוף שלי בבדידות שלי.

אף פעם לא נתנו לי סיבה למה אני לא מוזמנת, למה אני לא רצויה, אז אני נשארת עם התהיות בפנים, והן כמו חומצה מסוכנת, מאכלות מה שרק אפשר.

האמת היא שלא הבנתי שלא הייתי רצויה אלא רק בדיעבד, כי רציתי להאמין שיש לי מקום, אבל מסתבר שלאף אחד לא היה מקום בשבילי.

לא רציתי להגיע לגיל שלושים, לא ככה.

בלי להשיג אף מטרה ובלי תמיכה חברתית (אני מאמינה שיש קשר בין השניים), עם בריאות לקויה עד לא קיימת, תלוי בתקופה, עם הרבה מאוד רגשות שליליים.

מתנת יום ההולדת שהייתי רוצה היא מציאות אחרת, כן, זה לא מאוד ממוקד, אבל זה מה שאני רוצה, אני יודעת שבריאות שלמה לא תהיה לי, אבל בכל זאת, מציאות אחרת, טובה יותר.

מיותר לציין שאני לא מצפה שהמשאלות שלי יתגשמו, אני לא ילדה.

אני אישה, עם המון בעיות וקשיים, המון כאבים, כעס, שנאה, רגשות נקמה, מרירות, אבל בעיקר עם הרבה ניסיון חיים שלא עוזר לי לראות את המציאות באור חיובי יותר.

אני בת שלושים.