אני חלשה מהרגיל.

כנראה שאני חולה, או שאולי סוף כל סוף התרופות הורגות אותי באופן סופי.

בכל יום אני חושבת על זה שאין לי על מי לסמוך, שאין עם מי לדבר, שתמיד זה מסתיים באכזבה.

לשקט יש תכונות טובות, אבל כשהוא משתלט, המחשבות שלי טסות בתוך הראש, והן לא נחמדות, הן אפלות למדי.

החיים האלה הם לא מה שביקשתי, לא מה שרציתי, ואני אמורה לקבל את זה.

הבעיה היא שבשלב מסוים הגוף מגיב, וזה לא נחמד בכלל, אפילו כואב.

השלב הבא הוא לטפל במה שקורה בגוף, אז לוקחים תרופות שלפעמים מחמירות את המצב ולפעמים יוצרות בעיות חדשות, אבל אז לא פתרנו את הבעיה הראשית.

בשעתו כבר הבנתי שהבדידות היא האחראית העיקרית להשתלטות הדיכאון על המוח, זה לא שלא חוויתי דיכאון לפני, אבל הבדידות מעצימה אותו ומחלישה אותי.

גם בפעם הראשונה שחוויתי את הדיכאון והאובדנות, לפחות לפי זכרוני, הייתי לבד, הרגשתי לבד, וזה הפתח שדרכו נכנס הדיכאון, אם כי במקרה שלי היו לו עוד "חוויות" להישען עליהן.

זה מעצב את האדם וגם הורס אותו בעת ובעונה אחת.

אין שום דבר אחר לחשוב עליו.

נגמרו החלומות, הציפיות, המטרות והאשליות.

אני כבר הבנתי שאת החיים שאני רוצה אין לי סיכוי גדול לקבל.

מה הטעם להמשיך ולהילחם? כל יום הוא קרב אבוד.

יש לי מעט מאוד כוח להמשיך, וכנראה שזה לא מספיק לגוף שלי, כי אני משקיעה מאמץ בלשרוד ולא בלחיות.

אני לא יכולה להפסיק לכעוס, יש בי איזשהו חלק שאומר שזו לא אשמתי, שמישהו כאן חיבל לי בחיים, ואולי זה לא מדויק, כי היו לא מעט כאלה, בחלקים שונים של החיים שלי.

אני לא יכולה לברוח ממה שעברתי בחיים שלי, גם לא ממה שעשיתי, אולי אף אחד לא יכול, אבל אני מרגישה שאני מקבלת מדי פעם תזכורת, לפעמים במציאות ולפעמים בחלום.

אני מרגישה שעברתי יותר מדי בפרק זמן קצר מדי, לא עיבדתי, לא יכולתי לעבד את זה, הייתי צעירה מדי, ילדה.

התמונות רצות, למדתי להעביר אותן ולעבור הלאה, גם אם באופן זמני, בידיעה שזה תמיד שם.

אסור לי להיות לבד, פשוט אסור.

יש ימים קשים יותר ויש ימים שעוברים בצורה כמעט חלקה, בלי לחשוב, במידה מסוימת זה מה שאני מעדיפה, לא לחשוב יותר, להפסיק.

ההמשך כבר ידוע, חליתי, אני חיה כמעט מחצית מחיי על תרופות שונות, עושה בדיקות אחת לכמה זמן, תלוי במצב, תלוי במצב הרוח, מתמודדת על ידי כתיבה כאן.

כן, אין לי דרך אחרת לנסח את הדברים, אני מתחילה לשכוח איך מדברים.

נמאס לי להקיף את עצמי ברעש כדי להרגיש קצת פחות את הדממה, אבל זו הדרך היחידה שלי להמשיך ולקלוט שפה, דיבור, משהו.

זה לא שאני לא מדברת עם אנשים, אבל יש ימים שאני מרגישה שהשקט מוחלט מדי, יש לקטוע אותו.

בשביל רוב האנשים אני יותר מדי.

יותר מדי אפלה ויותר מדי עצובה, יותר מדי מדוכאת ויותר מדי עקשנית, אני רוצה להאמין שאני טעם נרכש ושלאנשים אין סבלנות להכיר אותי כפי שאני באמת.

גם אני צריכה זמן, גם אני צריכה להתרגל, אבל אני מרגישה שמשהו כאן לא מסתדר, אולי אני לא מספיק טובה בשבילם, אבל אז... אין פתרון לזה.

בכל מקרה, בסוף אני לבד.