ארבע עשרה וחצי שנות כתיבה, או טיפול בכתיבה, מסתיימות.

ישראבלוג היה יותר מסתם עוד אתר, הוא כלי, הוא אתר שבו יש מקום לשפה בעולם שבו תמונה שווה אלף מילים ומחליפה אותן לעיתים קרובות.

זה לא שהמצב שלי השתפר בזכות הכתיבה, אבל זה נתן לי את האפשרות לפרוק את המילים שלא יוצאות מהפה.

הרי אם לסכם את החודש האחרון, אין שיפור, זה לא שקרה נס.

למדתי בחודש האחרון לקבל את סגירת האתר, בלי להתמקח ובלי לחפש חלופה, כי אין כזו.

אני לא מתכוונת לחזות את העתיד ולא להסביר, כי ככה זה.

האמת היא שלמדתי שאני לא מעניינת.

לא עניינתי אז אחרים וגם לא היום, אני לא יודעת להסביר את זה, אבל זה בסדר, ממילא כל מה שאכתוב לא ישנה דבר.

לא קיבלתי את זה, אבל לא תמיד צריך להשלים עם המציאות, לפעמים צריך להבין, לא יותר מזה.

בשנים האחרונות תדירות הכתיבה שלי ירדה, גם העיסוק באקטואליה נזנח, התמקדתי בעצמי, בהתמודדות שלי.

קיוויתי שאיכשהו ימצאו דרך לאחסן את התכנים, לשמר את האתר, משהו שישמור חלק מהעבר.

העולם מתקדם ואני לא שם, איך אפשר להיות חלק מרשת חברתית בלי חברים?

זה היה המקום.

אני לא ממש זוכרת מה הניע אותי להתחיל, אז זה היה מקובל, תקופת השיא של האתר, אבל נשארתי, גם כי זה היה הדבר היציב ביותר בחיים שלי.

בחיים לא התמדתי במשהו כמו שהתמדתי כאן, גם אם התדירות ירדה, אני נשארתי.

גם כשהאתר התחיל לגסוס, גם אם רציתי שיקראו אותי וידעתי שזה כבר לא ממש קורה, נשארתי, וזה לא אומר עליי הרבה, אולי רק שאני עקשנית (אולי זו הסיבה שאני שורדת הרבה שנים, עם הדיכאון והאובדנות ושאר הצרות).

צדקתי.

אני שונה וזה בסדר, תמיד הייתי כזו.

אני כותבת בעידן שבו כולם מצלמים ומפרסמים, משתמשת במילים שלי כדי לא להחליד ולא לאבד את כישורי השפה.

אני יודעת שזה הסוף.

יותר קל לקבור את האתר הזה ואת מה שהוא מכיל מאשר לשחזר אותו ולהחזיר אותו לימי התהילה שלו.

אנשים כמוני לא מתאימים להם, מה שאני כותבת לא מעניין, אלו הצרות שלי והן מעניינות רק אותי, בשום מקום אחר לא אוכל להתבטא בחופשיות כפי שיכולתי כאן.

ממילא יש מספיק אתרים אחרים בשביל להציג את הצד היפה של החיים, לפרסם את התמונות מהנופש האחרון או ממסעדה או סתם קשת בענן.

למילה הכתובה אין מקום בחברה שמתעסקת בתוכן טלוויזיוני.

לא ככה קיוויתי לסיים ולסכם, בראש שלי תמיד רציתי שיבוא יום ואכתוב כמה החיים יפים וטובים אליי, שמצאתי את המקום שלי בעולם הזה, אבל ככה זה בחיים, יש רצוי ויש מצוי.