הערב התפרסמה הכרעת היועץ המשפטי לממשלה, אם כי אפשר לומר שהפרטים היו די ברורים כבר קודם.

המלצה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן זה עניין אחד, אבל נגד ראש ממשלה שהוא גם ראש רשימה שרצה לבחירות? אני לא זוכרת מקרה דומה.

העיתוי קצת מפריע לי, האם לא ניתן היה לפרסם את ההכרעה לפני חודש? לפני שפורסמו רשימות המפלגות לבחירות?

ראש הממשלה יכול לצאת לנבצרות או להתפטר (פחות סביר, אבל אפשרי), אבל אולי אם ההכרעה הייתה מתפרסמת מוקדם יותר זה היה משנה גם את התוצאות בבחירות המקדימות וגם את הרכב הרשימות האחרות.

באופן אישי, לא הייתי רוצה לראות את מפלגת הגנרלים בשלטון, בטח שלא לדעת שגנץ או לפיד ישלטו במדינה באופן רשמי, זה נשמע לי כמו רעיון רע מאוד.

אין לי בעיה עם החלפת נתניהו, באמת שאין לי, הוא עשה הרבה וישב הרבה שנים על הכיסא, אבל אני מאמינה שכל אדם שמחזיק במשרה רמה צריך לדעת מתי ללכת הביתה, לפרוש בשיא, לפני שכרון הכוח.

אבל אם כבר להחליף, שיהיה זה אדם ראוי, וכן, רצוי בעל השקפת עולם ימנית מפוכחת, בלי אשליות על שלום עם מחבלים ותומכי טרור.

עכשיו זה זמן טוב, רגע לפני הבחירות, לא להשאיר את המפלגה לספוג את הנזקים מכתב האישום שאולי יוגש ואולי לא, לצמצם את ההשפעה על המפלגה ולנסות לסייע לה בדרך הזו.

ישנה גם חזקת החפות, כן, העיקרון הזה שלפיו כל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו, כלומר, עד שיסתיים הליך משפטי מסודר בבית המשפט, כמו כל אדם שעומד לדין (אם, אם יעמוד לדין).

לא הציבור ישפוט, אלא מי שהוסמך לכך, על פי חוקי מדינת ישראל.

אבל האם אנחנו רוצים ראש ממשלה שעסוק בניסיונות לטיהור שמו?

נתניהו הוא בהחלט ראש ממשלה סביר, אפילו טוב לפעמים.

יש לו הבנה בכלכלה, הוא יודע לדבר (ולא רק לנאום), הוא פוליטיקאי מקצועי.

אולי זה מה שמסבך אותו.

עוד מוקדם מדי לשער, מוקדם מדי לסקור, אבל משהו חייב להשתנות, לא?

נשאלת גם שאלת "מה עדיף?", או במקרה זה, "מי עדיף?", ובסקירה מהירה של ראשי המפלגות, המצב לא מעודד במיוחד.

מה יקרה אם נתניהו יחליט לפרוש? האם נראה את אדלשטיין רץ לראשות הממשלה? האם ישנו את שם הרשימה לאחר שנרשמה?

מה אם נתניהו יתפטר, ובסופו של הליך משפטי ארוך ומייגע, יקבע בית המשפט שנתניהו זכאי?

אי אפשר לחזות את העתיד, והעובדות לא חשופות בפנינו, וכנראה שלא ייחשפו עד לבחירות.

אני מניחה שיש כאלה שמתלבטים, מצד אחד רוצים לבחור בליכוד, מצד שני, לא בטוחים מה האמת והיכן היא נמצאת.

כמובן שבמקרה של התפטרות, כתב החשדות לא יעניין יותר מדי את הבוחר.

התרחיש של התפטרות נראה כרגע לא סביר, אבל יש הפתעות בחיים, ואולי כדי למנוע את עליית השמאל לשלטון יבחר נתניהו בדרך הפחות סבירה.

בכל מקרה זה הימור, כי אי אפשר לחזות כיצד יגיב הציבור (גם ציבור הבוחרים ה"טבעי") לראש מפלגה שאולי יועמד לדין, אבל גם קשה לדעת כיצד הוא יגיב לאדלשטיין, שנמצא במקום השני ברשימה ושימש יושב ראש הכנסת.

לפני קצת יותר משנתיים דיברו על סגירת ישראבלוג.

אתר שהוא קצת יותר מסתם אתר, לפחות בשבילי, כנראה גם בשביל רבים אחרים.

נראה שמאותו הרגע התחילו "להרוג" את האתר באיטיות ובשיטתיות – הקישור מהאתר הראשי נעלם כלא היה, הכותבים עברו למקומות אחרים (אני מניחה), וההודעה הזו, אני מניחה, הייתה צפויה.

אין לערוץ טלוויזיה מסחרי שום אינטרס להחזיק אתר שבו כל אחד, ללא קשר לגיל או השכלה, יכול לכתוב בו מה שהוא רוצה.

לחשוב שפעם הם צעקו להצלה, שהמדינה תעזור להם, שיאריכו להם את הזיכיון, שידחו תשלומים.

אישית, אני לא מסוגלת לצפות יותר בערוץ הזה, וזה לא משנה באיזה אפיק הוא היום.

רכשתם אתר, לא מצא חן בעיניכם, לא רווחי? תמכרו.

קשה לי להאמין שזה לא רווחי, מה גם שלא נראה שנעשה צעד כלשהו מלבד הודעה על סגירה, מסתבר שזה הצעד היחיד שנשקל.

בעידן שבו מסרים מתומצתים לשמונים ואחד תווים, אתר כזה, שמעודד כתיבה חופשית, התנסות והבעת דעה שהיא קצת יותר מורכבת ממשפט וחצי, עומד להיסגר.

הרשתות החברתיות הן לא תחליף (עבורי הן רק בגדר עונש), הן הניוון.

בשנים האחרונות אני כותבת פחות.

לא תמיד אני מוצאת את הזמן, לא תמיד אני רוצה לחפור שוב בפצעים ישנים.

זה היה המקום היחיד שבו יכולתי להתבטא, להגיד שלא טוב לי, להעלות את המילה הזו, "דיכאון", במידה מסוימת, זו הייתה ההתמודדות שלי.

הכתיבה אולי לא משפרת את המצב, אבל איזו דרך עוד הייתה לי?

מי יקשיב לי עכשיו?

האם יש לי בכלל מקום באתר אחר?

לא כתבתי כאן על כל מה שקורה בחיים שלי, לא חשפתי את כל הפרטים, אבל בכל זאת, האם יש דבר יותר אישי מזה?

זה היה המפלט, המקום שבו יכולתי לכתוב את מה שאף אחד לא רצה לשמוע.

זה התחיל במקום לשחרור קיטורים ושטויות, ואחרי תקופה התחלתי לכתוב על מה שפחדתי לספר.

המצב שלי לא היה טוב, והייתי צריכה את המקום הזה.

לא הייתי היחידה.

זה היה המקום לכולם, לכתוב על פוליטיקה ועל אקטואליה, על אהבה, על משפחה, על מחלות והתמודדות, על החיים עצמם.

החיים הם לא רק מה שמופיע בעיתון, לא כל דבר חשוב ייכנס לעיתון, לא תמיד האינטרס של העיתון זהה לאינטרס של הציבור (הפתעה!).

המקום הזה היה אחר.

אפשר להגיד שבמידה מסוימת, האתר הזה היווה קבוצת תמיכה אחת גדולה, למגוון גדול של נושאים.

שלוש עשרה שנים, 866 קטעים (לא כולל זה), הרבה רגשות ומחשבות שהוקלדו בזהירות (בדרך כלל), אבחנה של מחלות, סטירות של המציאות, ימי הולדת (שרובם עצובים), מבצעים צבאיים ומלחמות, תהליכים שאני עדיין עוברת, כי מהם החיים, אם לא סדרה של תהליכים ממושכים?

לא כך חשבתי לסכם, לא כך חשבתי לסיים.

הייתה לי איזו תקווה (קטנה ומטופשת) שהסיכום שלי יהיה הרבה יותר חיובי ויספר על התחלה חדשה וטובה, שיהיו לי בשורות ממש טובות, לשם שינוי.

אתמול הצבא פוצץ מנהרה בגבול רצועת עזה.

כן, עוד מנהרה שהאויבים שלנו חפרו.

אם למישהו היה ספק, או אולי שכחה קצרת מועד, הידיעה מאתמול החזירה את כולנו לקרקע המציאות.

אומנם עברו שלוש שנים מאז "צוק איתן", אבל האיום עדיין מרחף.

מדי פעם אפשר לקרוא על עוד אזעקת "צבע אדום" (או לשמוע אותה, תלוי במקום המגורים).

שגרה ישראלית שכזו.

פעם בכמה זמן יש מבצע צבאי, ירי טילים, אזעקות במקומות שונים, רגיעה של כמה חודשים עד כמה שנים, פיגועים מדי פעם.

בכל זאת, כאן חיים כרגיל, כמה שרק אפשר.

חזרה לשגרה היא לא סיסמה ריקה מתוכן, היא הדרך היחידה לשמור על שפיות (יחסית) במדינה המשונה הזו.

במדינות אחרות לומדים ממדינת ישראל.

כשהטרור מכה כמעט בכל מקום, מדינת ישראל הופכת להיות דוגמה להתנהגות היעילה ביותר לחזרה לשגרה.

האם התרגלנו, או שאולי הפנמנו שעם כל הצער והזעזוע, אין לנו ברירה אחרת?

מנהרות נחפרות, מגיעות לעיתים לפתחם של בתים ומוסדות חינוכיים, אבל כמעט ואין שינוי בהתנהגות התושבים.

לפעמים אני מרגישה שאני חיה במקום המטורף עלי אדמות.

אנחנו לא במצב מלחמה, אין טילים ואין אזעקות, ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שהמדינה הזו מצויה במצב חירום מאז הקמתה.

המנהרה שנחשפה ופוצצה לא נועדה להגנת הטבע, אלא ליצירת פיגוע "איכותי".

ככה זה תמיד, ולי לא אכפת מי הארגון שחפר ותפעל, מבחינתי הם אותו הדבר, בוחרים בדרך הטרור.

אין על מה להתנצל על הרג בכירי ארגוני הטרור; מי שתכנן, בנה או נכנס למנהרה הזו היה מודע לסיכונים.

האויבים שלנו מעדיפים להוציא את הכסף על מנהרות, טילים, מטעני נפץ, משכורות למחבלים, וזה בכלל לא מעניין אותם שיש אנשים שם שרק רוצים לחיות, לעבוד, לזכות לטיפול רפואי הולם ולקבל השכלה טובה, ממש כמו רוב האנשים בעולם.

אותם אף אחד לא רואה.

הכסף זורם לצורך שיקום והשקעה בתושבים, אבל מסתבר שאחרי שהכסף מועבר העיניים נעצמות, אף אחד לא רואה את המנהרות ואת ההרס שלא שוקם.

רק אנחנו רואים, חלק גם שומעים ומרגישים את הדי הפיצוצים, את האזעקות.

אבל למדנו שבין אירוע לאירוע ישנם החיים עצמם.

יוקר המחייה, חינוך, תרבות, בריאות ושאר נושאים שמעסיקים אותנו בין לבין.

כך צריך.

זו הדרך היחידה שבה אפשר לנצח את הטרור.