קשה לי להאמין שהאתר עוד קיים, אחרי שהוא נסגר ועלה מחדש, שוב נעלם ושוב הופיע מחדש.

אני לא בטוחה שהגעתי להשלמה עם המצב הזה, אבל אין לי שליטה על זה ממילא.

זה כבר לא משנה בכלל, מה שמשנה זה מצב התוכן ביום שאחרי.

תוכן שלנו, השייך לנו לפי הצהרת האתר, הולך להיעלם, להיגרס, כאילו לא היה מעולם.

מנפלאות העולם המודרני, הדיגיטלי, שמשתנה כל הזמן, שמחייב אותנו לחשוב עשרה צעדים קדימה, להתמודד עם מצבים שלא היו קיימים קודם.

אמרו שהספרייה הלאומית מתעניינת בזה, אבל מעבר לזה אין לי מושג.

יכול להיות נחמד, שהספרייה הלאומית תאכסן בארכיון את כמויות המלל שעברו כאן, בין שהם ספרותיים, אקטואליים, אינטלקטואליים, רגשיים ומה לא.

יכול להיות נחמד גם אם האתר יישאר באוויר בלי אפשרות לעדכון, רק לעיון, כמובן שזה לא מצב מושלם, אבל למדנו לחיות עם פשרות.

הכתיבה כאן לא פתרה את הבעיות שלי.

הן עמוקות מדי, כואבות מדי ואין דרך לפתור אותן, לא לכל בעיה יש פתרון קל, לא לכל בעיה יש פתרון בכלל.

בכל זאת, לכתיבה יש ערך, יש לה חשיבות ומשמעות, היא צורת ביטוי.

באתר הזה יש תקשורת דו כיוונית, בניגוד לעיתון או ערוץ טלוויזיה.

זה מה שעלול להיעלם בימים הקרובים, ואם לא בימים הקרובים אז בשבועות הקרובים.

אז אולי העולם משתנה, הופך לקר ומנוכר, אבל למה להעלים את העולם שקדם לו, שבו הייתה יותר תקשורת ויותר שימוש בשפה מילולית?

בלי הגבלת תווים, בלי הגבלת נושאים.

לכולם היה כאן מקום, בשם עט או בשם המלא, ואולי כאן המלכוד: מי שלא רוצה לחשוף את זהותו לא יכול להתנגד לסגירת האתר, אלא אם יחשוף את זהותו.

זה היה מקום בטוח, אולי לא נטול ביקורתיות, אבל מקום שמאפשר הבעה עצמית.

שוב, בשבילי ובשביל אחרים זו הייתה ההזדמנות להשמיע את קולנו, כשאחרים לא הקשיבו, באנו לכאן, פרקנו את שעל ליבנו, זה היה המקום לאנשים בודדים, שבורים, מדוכאים, מיואשים.

המקום לאנשים בלתי רצויים, מיותרים, שקופים, מנודים.

האנשים שלא יופיעו בתכנית ריאליטי, אלו שלא מחפשים חשיפה מרבית אלא הכרה בקיומם.

בני אדם שמנסים להתמודד עם החיים בזמן שהם קורים, ולא תמיד מוצאים את עצמם במקומות אחרים.

כתבנו יומן מסוג חדש, יומן שנועד לקריאה של אחרים, שיתפנו בחוויות שלנו, בדעות שלנו, שיתפנו את החיים, גם אם אף אחד לא רצה לשמוע, אולי בעיקר אם לא רצו לשמוע אותנו.

עכשיו רוצים להעלים אותנו לגמרי.

העיקר שהכתבים של ערוץ עשר (שנבלע בתוך "רשת") ידעו לצעוק כשרצו לסגור את מקום העבודה שלהם, צעקו על חופש הביטוי שמתחיל להיגמר, אבל כנראה שהם לא שמעו על ישראבלוג מימיהם, גם אם הם כתבו כאן פעם.

אולי גם אנחנו צריכים לבקש מימון ממשלתי, בשם חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש הקיום, קידום השפה העברית או כל סיבה אחרת, עדיף אתר בחסות המדינה מאשר שלא יהיה אתר כלל.

ארבע עשרה וחצי שנות כתיבה, או טיפול בכתיבה, מסתיימות.

ישראבלוג היה יותר מסתם עוד אתר, הוא כלי, הוא אתר שבו יש מקום לשפה בעולם שבו תמונה שווה אלף מילים ומחליפה אותן לעיתים קרובות.

זה לא שהמצב שלי השתפר בזכות הכתיבה, אבל זה נתן לי את האפשרות לפרוק את המילים שלא יוצאות מהפה.

הרי אם לסכם את החודש האחרון, אין שיפור, זה לא שקרה נס.

למדתי בחודש האחרון לקבל את סגירת האתר, בלי להתמקח ובלי לחפש חלופה, כי אין כזו.

אני לא מתכוונת לחזות את העתיד ולא להסביר, כי ככה זה.

האמת היא שלמדתי שאני לא מעניינת.

לא עניינתי אז אחרים וגם לא היום, אני לא יודעת להסביר את זה, אבל זה בסדר, ממילא כל מה שאכתוב לא ישנה דבר.

לא קיבלתי את זה, אבל לא תמיד צריך להשלים עם המציאות, לפעמים צריך להבין, לא יותר מזה.

בשנים האחרונות תדירות הכתיבה שלי ירדה, גם העיסוק באקטואליה נזנח, התמקדתי בעצמי, בהתמודדות שלי.

קיוויתי שאיכשהו ימצאו דרך לאחסן את התכנים, לשמר את האתר, משהו שישמור חלק מהעבר.

העולם מתקדם ואני לא שם, איך אפשר להיות חלק מרשת חברתית בלי חברים?

זה היה המקום.

אני לא ממש זוכרת מה הניע אותי להתחיל, אז זה היה מקובל, תקופת השיא של האתר, אבל נשארתי, גם כי זה היה הדבר היציב ביותר בחיים שלי.

בחיים לא התמדתי במשהו כמו שהתמדתי כאן, גם אם התדירות ירדה, אני נשארתי.

גם כשהאתר התחיל לגסוס, גם אם רציתי שיקראו אותי וידעתי שזה כבר לא ממש קורה, נשארתי, וזה לא אומר עליי הרבה, אולי רק שאני עקשנית (אולי זו הסיבה שאני שורדת הרבה שנים, עם הדיכאון והאובדנות ושאר הצרות).

צדקתי.

אני שונה וזה בסדר, תמיד הייתי כזו.

אני כותבת בעידן שבו כולם מצלמים ומפרסמים, משתמשת במילים שלי כדי לא להחליד ולא לאבד את כישורי השפה.

אני יודעת שזה הסוף.

יותר קל לקבור את האתר הזה ואת מה שהוא מכיל מאשר לשחזר אותו ולהחזיר אותו לימי התהילה שלו.

אנשים כמוני לא מתאימים להם, מה שאני כותבת לא מעניין, אלו הצרות שלי והן מעניינות רק אותי, בשום מקום אחר לא אוכל להתבטא בחופשיות כפי שיכולתי כאן.

ממילא יש מספיק אתרים אחרים בשביל להציג את הצד היפה של החיים, לפרסם את התמונות מהנופש האחרון או ממסעדה או סתם קשת בענן.

למילה הכתובה אין מקום בחברה שמתעסקת בתוכן טלוויזיוני.

לא ככה קיוויתי לסיים ולסכם, בראש שלי תמיד רציתי שיבוא יום ואכתוב כמה החיים יפים וטובים אליי, שמצאתי את המקום שלי בעולם הזה, אבל ככה זה בחיים, יש רצוי ויש מצוי.

אני חלשה מהרגיל.

כנראה שאני חולה, או שאולי סוף כל סוף התרופות הורגות אותי באופן סופי.

בכל יום אני חושבת על זה שאין לי על מי לסמוך, שאין עם מי לדבר, שתמיד זה מסתיים באכזבה.

לשקט יש תכונות טובות, אבל כשהוא משתלט, המחשבות שלי טסות בתוך הראש, והן לא נחמדות, הן אפלות למדי.

החיים האלה הם לא מה שביקשתי, לא מה שרציתי, ואני אמורה לקבל את זה.

הבעיה היא שבשלב מסוים הגוף מגיב, וזה לא נחמד בכלל, אפילו כואב.

השלב הבא הוא לטפל במה שקורה בגוף, אז לוקחים תרופות שלפעמים מחמירות את המצב ולפעמים יוצרות בעיות חדשות, אבל אז לא פתרנו את הבעיה הראשית.

בשעתו כבר הבנתי שהבדידות היא האחראית העיקרית להשתלטות הדיכאון על המוח, זה לא שלא חוויתי דיכאון לפני, אבל הבדידות מעצימה אותו ומחלישה אותי.

גם בפעם הראשונה שחוויתי את הדיכאון והאובדנות, לפחות לפי זכרוני, הייתי לבד, הרגשתי לבד, וזה הפתח שדרכו נכנס הדיכאון, אם כי במקרה שלי היו לו עוד "חוויות" להישען עליהן.

זה מעצב את האדם וגם הורס אותו בעת ובעונה אחת.

אין שום דבר אחר לחשוב עליו.

נגמרו החלומות, הציפיות, המטרות והאשליות.

אני כבר הבנתי שאת החיים שאני רוצה אין לי סיכוי גדול לקבל.

מה הטעם להמשיך ולהילחם? כל יום הוא קרב אבוד.

יש לי מעט מאוד כוח להמשיך, וכנראה שזה לא מספיק לגוף שלי, כי אני משקיעה מאמץ בלשרוד ולא בלחיות.

אני לא יכולה להפסיק לכעוס, יש בי איזשהו חלק שאומר שזו לא אשמתי, שמישהו כאן חיבל לי בחיים, ואולי זה לא מדויק, כי היו לא מעט כאלה, בחלקים שונים של החיים שלי.

אני לא יכולה לברוח ממה שעברתי בחיים שלי, גם לא ממה שעשיתי, אולי אף אחד לא יכול, אבל אני מרגישה שאני מקבלת מדי פעם תזכורת, לפעמים במציאות ולפעמים בחלום.

אני מרגישה שעברתי יותר מדי בפרק זמן קצר מדי, לא עיבדתי, לא יכולתי לעבד את זה, הייתי צעירה מדי, ילדה.

התמונות רצות, למדתי להעביר אותן ולעבור הלאה, גם אם באופן זמני, בידיעה שזה תמיד שם.

אסור לי להיות לבד, פשוט אסור.

יש ימים קשים יותר ויש ימים שעוברים בצורה כמעט חלקה, בלי לחשוב, במידה מסוימת זה מה שאני מעדיפה, לא לחשוב יותר, להפסיק.

ההמשך כבר ידוע, חליתי, אני חיה כמעט מחצית מחיי על תרופות שונות, עושה בדיקות אחת לכמה זמן, תלוי במצב, תלוי במצב הרוח, מתמודדת על ידי כתיבה כאן.

כן, אין לי דרך אחרת לנסח את הדברים, אני מתחילה לשכוח איך מדברים.

נמאס לי להקיף את עצמי ברעש כדי להרגיש קצת פחות את הדממה, אבל זו הדרך היחידה שלי להמשיך ולקלוט שפה, דיבור, משהו.

זה לא שאני לא מדברת עם אנשים, אבל יש ימים שאני מרגישה שהשקט מוחלט מדי, יש לקטוע אותו.

בשביל רוב האנשים אני יותר מדי.

יותר מדי אפלה ויותר מדי עצובה, יותר מדי מדוכאת ויותר מדי עקשנית, אני רוצה להאמין שאני טעם נרכש ושלאנשים אין סבלנות להכיר אותי כפי שאני באמת.

גם אני צריכה זמן, גם אני צריכה להתרגל, אבל אני מרגישה שמשהו כאן לא מסתדר, אולי אני לא מספיק טובה בשבילם, אבל אז... אין פתרון לזה.

בכל מקרה, בסוף אני לבד.