אזהרה: הקטע הבא הינו ארוך מהרגיל.

אני לא מחכה בקוצר רוח.

הרי הנוהל ברור: כל ימי ההולדת גרועים, בכולם יש לי תזכורת לבדידות שלי, בכולם אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי ומקנאת באחרים, כי להם יש חברים.

בשקט יש טירוף שמאיים להשתלט, וזה בסדר, כי ידעתי את זה כבר לפני שנים, אנשים שנמצאים בבידוד נוטים לאי-שפיות.

ממילא כל השנה אני סובלת, אז מה אכפת לי?

כמעט כל מה שצריך מוכן, ההחלטה נתקבלה, ספק אם יקרה נס שיגרום לי לחזור בי.

חיכיתי לנס במשך למעלה מעשור, האמת שמדובר כבר בשני עשורים, אבל הנס לא הגיע.

הצלקות שלי בוערות, הבדידות גורמת למה שעברתי לצוף מחדש.

עברתי מספיק בחיים, תאמינו לי, הדחקתי והכחשתי ככל יכולתי, זה המנגנון שלי, להדחיק ולהכחיש, זה היה מזמן או שזה לא קרה בכלל, העיקר לא לחשוב על זה, עד שמשהו קורה וזה צף בחזרה, אין מה לעשות נגד זה.

התרופה הכי טובה היא חברים שנמצאים שם בשבילך.

את התרופה הזו לא מחלקים בבית המרקחת.

אומרים שקשה להתחיל מחדש במקום חדש, אבל לי נראה שהכי קשה זה להישאר באותו המקום ולנסות שוב ושוב.

ניסיתי, נכשלתי, ניסיתי, נכשלתי, הבנתי שהרבה שכל בנושאים חברתיים אין לי, אולי אני מבינה את הרעיון שמאחורי זה, אבל או שאני גרועה ביישום או שבחרתי להאמין באשליות.

אין אשליות הפעם.

בכל שנה אני רוצה שזה יהיה אחרת, אבל על מי אני עובדת?

לרצונות שלי אין קשר למציאות.

למעשה, אני חולמת בהקיץ מגיל צעיר, ואני מודה על היכולת להתנתק ולהתעלם מהמציאות, ולו לכמה דקות, כי אחרת הייתי מתפוצצת.

זה מרתיח וזה מכעיס, איך נשארתי לבד בחיים האלה?

מה עשיתי רע?!

נדמה שזה לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיעה לשאלה הזו.

אין לי תשובה לשאלה הזו, אין מי שיענה לי.

הייתי רוצה לדעת למה זה מגיע לי, אבל אין תשובה, הייתי רוצה לדעת למה הם מתעלמים ממני ברוב גדול של המקרים, למה הם מעמידים פנים שהם מעולם לא פגשו אותי, אבל אין לי את האומץ לגשת במקום ציבורי, בין אנשים, ולשאול את השאלה המתבקשת: "את/ה לא זוכר/ת אותי?", כי אני זו שתחווה את המבוכה, לא הם.

העתיד נראה ברור, וזה לא דבר חיובי.

אין שום דבר חיובי בחיים של בדידות וכאב (כן, גופני, כן, מאוד כואב לי), חיים של תרופות וסבל, בלי שום תמיכה חברתית.

הדברים החשובים ביותר בחיים הם בריאות וחברים טובים, ואין לי לא את הראשון ולא את השני.

הבעיה היא שכאשר מאבדים אחד מהם, קשה מאוד לקבל אותו חזרה.

כשהתחלתי לקבל את העובדה שאני חולה כרונית ואצטרך לחיות עם כדורים, ואפשר לחיות עם זה וכל השטויות האלה, חטפתי שוב סטירה מהמציאות, עוד בעיות ועוד בדיקות ועוד רופאים ועוד כדורים וטיפולים והנה, גם אבחנה שגויה באמצע, לא שזה משנה, אין טיפול בכל מקרה, בקושי יש מודעות במדינת ישראל לבעיה הזו, אז אין טעם לקבל אבחנה סופית, ולא בא לי לראות עוד רופאים, עוד בדיקות ועוד כאבים, עוד צרחה בזמן שבודקים אותי ועוד דמעה.

אני מודה ומתוודה, אם היו לי חברים, גם אם הם לא היו דוחפים אותי, הייתי עושה את זה.

התייאשתי, לא נותרו בי כוחות להילחם בעוד מחלה, לא נותרו לי כוחות להילחם בבעיות הקיימות, לא פעם ייחלתי שהמחלות יהרגו אותי, שאני לא אצטרך לעשות את זה בעצמי, כי זה לוקח זמן, לקבל את האומץ לעשות את זה, לקחת את הסיכון שזה ייכשל (כי אני נכשלת סדרתית), לקבל את העובדה שאני חושבת רק על עצמי, וזה בסדר לחשוב רק על עצמי, כי הסבל הוא שלי בינתיים.

כן, לקראת יום ההולדת שלי אני חושבת יותר על המוות שלי.

לא קבעתי תאריך, אבל אני חושבת שהזמן מתקרב.

בחודשים האחרונים לא מצאתי סיבה לכלום, לא רציתי לקנות כלום, חשבתי שזה בזבוז לקנות אם ממילא אני מתכננת למות, הלכתי להופעה אחת שחיכיתי לה שנים, וגם ממנה לא נהניתי.

מעולם לא קיבלתי את הגוף שלי, לא הייתי מרוצה ממנו מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הצלחתי לשנות אותו וממילא יש דברים שאי אפשר לשנות.

לפעמים אני מאשימה את הגוף שלי בבדידות שלי.

אף פעם לא נתנו לי סיבה למה אני לא מוזמנת, למה אני לא רצויה, אז אני נשארת עם התהיות בפנים, והן כמו חומצה מסוכנת, מאכלות מה שרק אפשר.

האמת היא שלא הבנתי שלא הייתי רצויה אלא רק בדיעבד, כי רציתי להאמין שיש לי מקום, אבל מסתבר שלאף אחד לא היה מקום בשבילי.

לא רציתי להגיע לגיל שלושים, לא ככה.

בלי להשיג אף מטרה ובלי תמיכה חברתית (אני מאמינה שיש קשר בין השניים), עם בריאות לקויה עד לא קיימת, תלוי בתקופה, עם הרבה מאוד רגשות שליליים.

מתנת יום ההולדת שהייתי רוצה היא מציאות אחרת, כן, זה לא מאוד ממוקד, אבל זה מה שאני רוצה, אני יודעת שבריאות שלמה לא תהיה לי, אבל בכל זאת, מציאות אחרת, טובה יותר.

מיותר לציין שאני לא מצפה שהמשאלות שלי יתגשמו, אני לא ילדה.

אני אישה, עם המון בעיות וקשיים, המון כאבים, כעס, שנאה, רגשות נקמה, מרירות, אבל בעיקר עם הרבה ניסיון חיים שלא עוזר לי לראות את המציאות באור חיובי יותר.

אני בת שלושים.

שרדתי עוד חודש.

בזמן הזה תכננתי, חשבתי, החלטתי פחות או יותר מה אני רוצה שיירשם על המצבה שלי, צבע ומיקום, כמובן.

היום שום דבר כבר לא מובן מאליו.

עשיתי טעות כשנשארתי כאן, טעות איומה שאי אפשר לתקן.

כאן לעולם לא אהיה חלק מהחברה, לעולם לא ארגיש רצויה, מעולם לא הייתי.

זה לא משנה מה הדעות שלי, יש לי דעות, אבל לאף אחד לא אכפת מספיק כדי להקשיב.

לא התאוששתי מעולם מהפגיעות, לא הצלחתי לגרום לפצעים להחלים, הזמן לא מרפא את הפצעים האלה.

בכל פעם שאני רואה אחד מהם, יש לי תחושת החמצה, והיום אני משתדלת שלא להאשים את עצמי, אבל בכל זאת אני שואלת את עצמי את השאלה: מה עשיתי להם?

אולי זו שאלה ששואל את עצמו כל מי שאי פעם נפגע, נודה, הוחרם, הופלה.

פעם הייתי רהוטה, מדברת בלי לתקן את עצמי, לא היה צורך.

המצב השתנה, אני מוצאת את עצמי עוצרת באמצע המילה, מבינה שהצלילים התבלבלו לי, לא מצליחה לבטא את עצמי בעל פה, הייתי כל כך טובה בזה, מה השתבש בדרך?

גם אם הייתה לי הזדמנות, לא הייתי מצליחה ליצור קשרי חברות אחרי שנים של בידוד חברתי.

הגעתי לקצה, זה הקיר ואי אפשר לעבור אותו, סוף המשחק.

אולי מעולם לא היה לי סיכוי.

בדידות היא העונש הכבד ביותר שאפשר להטיל על יצור אנושי.

היום יש יותר מחקרים שמתפרסמים, רובם מתייחסים לגיל השלישי אבל לא רק, בשורה התחתונה נכתב שהבדידות מזיקה לבריאות.

ידעתי את זה כבר קודם, הרגשתי את זה על בשרי.

רציתי לשבור את המעגל ולא ידעתי איך, הבנתי שאני לא יכולה לפעול חד צדדית, כדי ליצור קשרים צריך שיהיה צד נוסף שמעוניין, אבל במקרה שלי, זה לא קרה.

החלק הקשה באמת הוא להכיר בכך שקשרים ישנים התפוגגו כלא היו, ושלצד השני אין בעיה עם זה, כי מעולם לא הייתי משמעותית מספיק.

לדממה יש משקל כבד.

אני מתמודדת כבר שנים, קודם עם הדיכאון ואז עם הבדידות ושוב עם הדיכאון שהבדידות מחמירה, רק כדי להבין שזה קרב שלא נגמר, הוא מתחיל בכל יום מחדש, הוא כבר גבה ממני מחיר בריאותי, שחק אותי עד שלא נשאר הרבה ממני.

הייתי צריכה למחוק את כל המטרות והחלומות ולהתחיל מחדש, ליצור רשימה אחרת, רק כדי שאצטרך לוותר גם עליה, כי המציאות לא מתחשבת.

יש אילוצים בחיים, אני יכולה לקבל את זה, אבל לא את הדממה, לא, לא את הבדידות, לא את הגורל הזה, כמה שרציתי וניסיתי לשנות אותו, ואני מרגישה צורך לצרוח עד שהריאות שלי ייצאו החוצה בצורה הכי מבחילה שיש, אני מרגישה צורך לצרוח עד מוות, עד שכולם ישמעו, יתחרשו, יכאבו לפחות קצת מהכאב שלי.

אבל הם מעמידים פני חירשים ממילא, הם מעולם לא רצו להקשיב.

אני לא בטוחה שאני מתכוונת לוותר להם הפעם, גם אם עדיין לא החלטתי איך, משהו חייב להשתנות, גם אם עבורי זה כבר לא ישנה.

האתר הזה היה לי המקום היחיד שבו יכולתי להתבטא, לפרוק את המחשבות שאף אחד לא רצה לשמוע. הייתי רוצה שהוא יישאר, ולו לטובת שימור הכתיבה בעברית.

פעם אהבתי את הבחירות.

כן, יש הרבה בזבוז של כסף, אבל זה נתן לי תחושה של חיות.

הימים שהיו עברו ונגמרו, נקברו בעפר.

אולי בגלל התחושה שהתוצאה ידועה מראש, אולי זה בגללי.

אהבתי לכתוב על פוליטיקה, על בחירות, אהבתי לדבר על זה, להתווכח על זה, להרגיש את להט הוויכוח.

השקט מקיף אותי והדממה משתקת, הכאבים גורמים לי להתעוות, ניסיתי כל מה שיכולתי, אבל הם רק מתחזקים ומתפשטים, זה לא נראה טוב.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שיקרה בבחירות האלה, בכנסת הבאה, אם לא לטובתי אז לטובת כל הסובלים האחרים, זה קידום חוק שיאפשר המתת חסד, לא באמצעות פנייה לבית המשפט, אלא באמצעות רופא, מוסד רפואי, בצורה מסודרת לכל מי שאפסו סיכוייו.

מדברים על זה כבר שנים, אבל בארץ מאפשרים רק מעט, ויש שטסים אל מחוץ לגבולות המדינה על מנת לשים קץ לסבל, בצורה מסודרת וחוקית.

קשה לי עם המחשבה שאני לבד בקטע הזה.

זה לא שאני רוצה לסבול ביחד, אלא שהשקט הזה משגע אותי.

לדממה יש את התכונה המשתקת, אבל גם זו שמוציאה משיווי משקל נפשי, החיים שלי נעצרו, המחשבות רצות ואני לא יכולה שלא לחשוב שאולי זה ככה בכל מקום שאליו אלך.

אולי בכל מקום אני לא רצויה.

לא בחרתי בזה, אבל אני לא מצליחה לשנות את זה.

הביטחון העצמי ירד לאפס, הגוף נחלש, המילים נעלמות לי.

כן, קשה לי להתבטא, ככה זה כשבמשך שנים המילים נבלעות פנימה מבלי להדהד, כשאין קול נוסף שיזכיר לי איך לנהל שיחה.

יכולת הריכוז הבעייתית-ממילא נעלמה, אני מתנתקת מהמציאות לפרקי זמן ארוכים, וכן, אני עושה את זה מבחירה, כי לחשוב על המציאות זה רע, זה רק יכול להוביל אותי להאשמה עצמית, ונשבר לי מזה, אני לא יכולה להמשיך להאשים את עצמי בזה שלא אמרתי משהו לפני הרבה שנים, להאשים את עצמי בכך שהאמנתי, רציתי להאמין, נתתי לאחרים סיכוי שבדיעבד לא הגיע להם, להאשים את עצמי שהמשכתי לחיות גם כשרציתי למות, גם כשהחלטתי למות.

לא כולם עוברים את זה, לא כולם יכולים להבין את זה, ולו חלק מזה.

אולי בכל זאת הייתי רוצה לשאול את אלו שהכירו אותי אז ובחרו שלא לכלול אותי במעגלים החברתיים שלהם שאלה אחת: למה?

הם כבר שכחו אותי, ואולי ממילא תמיד הייתי שקופה בעיניהם, רק רציתי להאמין שהם יזכרו אותי.

אז אני נשארתי לבד, בזמן שהם המשיכו בחיים שלהם, לקח לי הרבה זמן להבין ולהכיר בעובדות, כי רציתי להאמין שאני שווה משהו, שווה את הזמן שלהם.

כדי לשרוד עוד יום, אני צריכה להאמין בבלתי אפשרי, להיתלות במשהו שלא קיים בכלל.

אולי קוראים לזה תקווה, אולי אשליה.

בהצלחה לראויים שיתמודדו על מושב בכנסת הבאה, אתם תצטרכו את זה.