קשה לי להאמין שהאתר עוד קיים, אחרי שהוא נסגר ועלה מחדש, שוב נעלם ושוב הופיע מחדש.

אני לא בטוחה שהגעתי להשלמה עם המצב הזה, אבל אין לי שליטה על זה ממילא.

זה כבר לא משנה בכלל, מה שמשנה זה מצב התוכן ביום שאחרי.

תוכן שלנו, השייך לנו לפי הצהרת האתר, הולך להיעלם, להיגרס, כאילו לא היה מעולם.

מנפלאות העולם המודרני, הדיגיטלי, שמשתנה כל הזמן, שמחייב אותנו לחשוב עשרה צעדים קדימה, להתמודד עם מצבים שלא היו קיימים קודם.

אמרו שהספרייה הלאומית מתעניינת בזה, אבל מעבר לזה אין לי מושג.

יכול להיות נחמד, שהספרייה הלאומית תאכסן בארכיון את כמויות המלל שעברו כאן, בין שהם ספרותיים, אקטואליים, אינטלקטואליים, רגשיים ומה לא.

יכול להיות נחמד גם אם האתר יישאר באוויר בלי אפשרות לעדכון, רק לעיון, כמובן שזה לא מצב מושלם, אבל למדנו לחיות עם פשרות.

הכתיבה כאן לא פתרה את הבעיות שלי.

הן עמוקות מדי, כואבות מדי ואין דרך לפתור אותן, לא לכל בעיה יש פתרון קל, לא לכל בעיה יש פתרון בכלל.

בכל זאת, לכתיבה יש ערך, יש לה חשיבות ומשמעות, היא צורת ביטוי.

באתר הזה יש תקשורת דו כיוונית, בניגוד לעיתון או ערוץ טלוויזיה.

זה מה שעלול להיעלם בימים הקרובים, ואם לא בימים הקרובים אז בשבועות הקרובים.

אז אולי העולם משתנה, הופך לקר ומנוכר, אבל למה להעלים את העולם שקדם לו, שבו הייתה יותר תקשורת ויותר שימוש בשפה מילולית?

בלי הגבלת תווים, בלי הגבלת נושאים.

לכולם היה כאן מקום, בשם עט או בשם המלא, ואולי כאן המלכוד: מי שלא רוצה לחשוף את זהותו לא יכול להתנגד לסגירת האתר, אלא אם יחשוף את זהותו.

זה היה מקום בטוח, אולי לא נטול ביקורתיות, אבל מקום שמאפשר הבעה עצמית.

שוב, בשבילי ובשביל אחרים זו הייתה ההזדמנות להשמיע את קולנו, כשאחרים לא הקשיבו, באנו לכאן, פרקנו את שעל ליבנו, זה היה המקום לאנשים בודדים, שבורים, מדוכאים, מיואשים.

המקום לאנשים בלתי רצויים, מיותרים, שקופים, מנודים.

האנשים שלא יופיעו בתכנית ריאליטי, אלו שלא מחפשים חשיפה מרבית אלא הכרה בקיומם.

בני אדם שמנסים להתמודד עם החיים בזמן שהם קורים, ולא תמיד מוצאים את עצמם במקומות אחרים.

כתבנו יומן מסוג חדש, יומן שנועד לקריאה של אחרים, שיתפנו בחוויות שלנו, בדעות שלנו, שיתפנו את החיים, גם אם אף אחד לא רצה לשמוע, אולי בעיקר אם לא רצו לשמוע אותנו.

עכשיו רוצים להעלים אותנו לגמרי.

העיקר שהכתבים של ערוץ עשר (שנבלע בתוך "רשת") ידעו לצעוק כשרצו לסגור את מקום העבודה שלהם, צעקו על חופש הביטוי שמתחיל להיגמר, אבל כנראה שהם לא שמעו על ישראבלוג מימיהם, גם אם הם כתבו כאן פעם.

אולי גם אנחנו צריכים לבקש מימון ממשלתי, בשם חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש הקיום, קידום השפה העברית או כל סיבה אחרת, עדיף אתר בחסות המדינה מאשר שלא יהיה אתר כלל.

ארבע עשרה וחצי שנות כתיבה, או טיפול בכתיבה, מסתיימות.

ישראבלוג היה יותר מסתם עוד אתר, הוא כלי, הוא אתר שבו יש מקום לשפה בעולם שבו תמונה שווה אלף מילים ומחליפה אותן לעיתים קרובות.

זה לא שהמצב שלי השתפר בזכות הכתיבה, אבל זה נתן לי את האפשרות לפרוק את המילים שלא יוצאות מהפה.

הרי אם לסכם את החודש האחרון, אין שיפור, זה לא שקרה נס.

למדתי בחודש האחרון לקבל את סגירת האתר, בלי להתמקח ובלי לחפש חלופה, כי אין כזו.

אני לא מתכוונת לחזות את העתיד ולא להסביר, כי ככה זה.

האמת היא שלמדתי שאני לא מעניינת.

לא עניינתי אז אחרים וגם לא היום, אני לא יודעת להסביר את זה, אבל זה בסדר, ממילא כל מה שאכתוב לא ישנה דבר.

לא קיבלתי את זה, אבל לא תמיד צריך להשלים עם המציאות, לפעמים צריך להבין, לא יותר מזה.

בשנים האחרונות תדירות הכתיבה שלי ירדה, גם העיסוק באקטואליה נזנח, התמקדתי בעצמי, בהתמודדות שלי.

קיוויתי שאיכשהו ימצאו דרך לאחסן את התכנים, לשמר את האתר, משהו שישמור חלק מהעבר.

העולם מתקדם ואני לא שם, איך אפשר להיות חלק מרשת חברתית בלי חברים?

זה היה המקום.

אני לא ממש זוכרת מה הניע אותי להתחיל, אז זה היה מקובל, תקופת השיא של האתר, אבל נשארתי, גם כי זה היה הדבר היציב ביותר בחיים שלי.

בחיים לא התמדתי במשהו כמו שהתמדתי כאן, גם אם התדירות ירדה, אני נשארתי.

גם כשהאתר התחיל לגסוס, גם אם רציתי שיקראו אותי וידעתי שזה כבר לא ממש קורה, נשארתי, וזה לא אומר עליי הרבה, אולי רק שאני עקשנית (אולי זו הסיבה שאני שורדת הרבה שנים, עם הדיכאון והאובדנות ושאר הצרות).

צדקתי.

אני שונה וזה בסדר, תמיד הייתי כזו.

אני כותבת בעידן שבו כולם מצלמים ומפרסמים, משתמשת במילים שלי כדי לא להחליד ולא לאבד את כישורי השפה.

אני יודעת שזה הסוף.

יותר קל לקבור את האתר הזה ואת מה שהוא מכיל מאשר לשחזר אותו ולהחזיר אותו לימי התהילה שלו.

אנשים כמוני לא מתאימים להם, מה שאני כותבת לא מעניין, אלו הצרות שלי והן מעניינות רק אותי, בשום מקום אחר לא אוכל להתבטא בחופשיות כפי שיכולתי כאן.

ממילא יש מספיק אתרים אחרים בשביל להציג את הצד היפה של החיים, לפרסם את התמונות מהנופש האחרון או ממסעדה או סתם קשת בענן.

למילה הכתובה אין מקום בחברה שמתעסקת בתוכן טלוויזיוני.

לא ככה קיוויתי לסיים ולסכם, בראש שלי תמיד רציתי שיבוא יום ואכתוב כמה החיים יפים וטובים אליי, שמצאתי את המקום שלי בעולם הזה, אבל ככה זה בחיים, יש רצוי ויש מצוי.