אני מרגישה שאני הולכת ונחלשת מיום ליום.

קשה לי להתמודד עם זה, כל מה שמסביב, וזה דורש ממני התמודדות שלוקחת ממשאבי הגוף.

זו לא רק חולשה נפשית.

בכנות, אני חושבת שלהחזיק מעמד עד עכשיו מעיד על חוזק נפשי.

בדידות שנמשכת מעבר לכמה שבועות או כמה חודשים, לא משהו חולף אלא מצב קבוע מדי, כואב מדי, ואני שורדת, איכשהו.

זה כואב.

יותר ממה שאפשר לדמיין, יותר מכל סכין או מחט, זה מחליש את הגוף ואת היכולת לעמוד בזעזועים.

מצד שני, זה מפתח אצלי את האדישות למצבים מסוימים.

השילוב המסוכן הזה יצר אצלי אדישות משונה שכזו, פחות אכפת לי.

זה חסר לי, באמת שחסרה לי האשליה שיש עם מי לדבר.

אבל האמת צריכה להיאמר: אני לבד, שונאת כל רגע, ומחכה לסוף.

השקט לא בריא לי, לא כשהוא מתמשך.

נמאס לי מההתמודדות הבלתי פוסקת הזו, נמאס לי מהיעדר התמיכה החברתית, נמאס לי להתמודד עם הקשיים הגופניים שלי.

נמאס לי מהתרופות, מהבדיקות ומהרופאים.

אני רוצה שהכל ייגמר.

שבשקט וללא כאב כל זה ייגמר.

השנים עברו ואני עדיין לבד, ואני לא יכולה שלא לחשוב ששכחו אותי, שלא השארתי חותם, וזה מכעיס אותי, כי רציתי להשאיר חותם, רציתי להשפיע, רציתי שיזכרו אותי לטובה.

אני לא יכולה להמשיך לחיות בפחד שהמציאות הזו תימשך.

לפחד מכך שהבדידות תישאר.

המאמצים שלי לאחוז חזק בחלום הזה לוקחים ממני את הכוחות, כי ככה אני מתמודדת, מחזיקה במשהו כדי שלא לאבד את התקווה לגמרי, גם אם בסופו של דבר זה יעלה בשפיותי.

עדיף להיות משוגעת ומאושרת מאשר שפויה ואומללה.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שאולי אם בתקופה ההיא דברים היו שונים, אולי גם המציאות של היום הייתה שונה.

מחשבה מסוכנת, אבל הכרחית במקרה הזה, כי אני לא יודעת את האמת, לא יודעת למה זה קרה לי, ואולי הדבר הגרוע ביותר יהיה לדעת שאין סיבה בכלל, שככה זה נועד להיות, שזה הייעוד שלי בחיים.

אולי יהיה לי מזל בסוף, ולא יהיה כאב ולא אומללות, והשקט יסמל את השלווה ולא את הבדידות.

אבל איזה סוף זה? סוף החיים או סוף הבדידות או שמא שניהם יחד?

אני נאחזת חזק, אבל מרגישה את החולשה, את חוסר היכולת להמשיך, את ההשפעה על הגוף.

מחכה למשהו שלא מגיע, לתקווה שלא מתממשת.

שום דבר לא משתנה, וזה משגע אותי.

אין סימן לשינוי שיכול להגיע, וכבר לפני שנים נגמרו לי הרעיונות, ומאז אני נאחזת כל כך חזק, שלעיתים אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות, וזה לא נראה רע לעומת המצב היום.

אני תוהה אם יש עוד כאלה כמוני, שמבינים את ההרגשה, וכמה יש מהם, ואם גם הם מצאו להם משהו להחזיק בו בינתיים, באופן זמני, עד שמשהו טוב יקרה.

[אני עדיין לא מרשה לעצמי להתפרק לגמרי, ואני לא יכולה להסביר למה.]

לפחד יש מקום מרכזי בחיים שלי, במיוחד בשנים האחרונות.

הפחד מפני הבדידות הוא העיקרי, אבל יש עוד, ובזה אני מניחה שאני לא שונה מאחרים, כי לכולם יש פחדים, גם אם הם לא מודים בכך.

יש רגעים שבהם זה מורגש יותר, ויש שבהם זה מורגש פחות.

מי שחושב שבדידות לא יכולה למוטט, טועה, ולא יודע כמה הוא טועה.

הבדידות ממוטטת, ולדעתי, היא ממוטטת לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף.

מצב נפשי משפיע על מצב הגוף, וגם להפך, אבל משום מה, אני רואה את ההשפעה של הנפש על הגוף כגדולה יותר מהשפעת הגוף על הנפש, גם כי אני מקשרת את השנייה לדימוי הגוף ולביטחון עצמי, ולא למצב בריאותי מדיד.

הרגעים האלו, שמדגישים את הבדידות, הגיעו לאחרונה בתדירות גבוהה מהרגיל, ויש משהו ברקע, ענן שחור כזה, קצת כמו אז.

סימני שאלה שגורמים לי לרצות לברוח מהם, אבל אני לא יכולה.

אבל אז מגיעה ההכרה שעדיין אין עם מי לדבר.

להתמודד לבד זה לא קל, ויש בה, בהתמודדות הזו עם הלא נודע, יותר מרק פחד, יש הרבה יותר מזה, וקשה לי לשים את האצבע על מה שכל כך מטריד אותי, אבל משהו מטריד אותי.

אולי כי ממילא הייתי מוטרדת, הבדידות הייתה ועודנה בעיה גדולה מבחינתי, ואין דרך להתמודד עם בדידות, צריך להודות בזה.

הדרך שמצאתי היא לא בריאה במיוחד, ואני מודעת לזה, אבל כשאין פתרונות אחרים, מסתפקים במה שיש, גם אם זה לא מספיק, גם אם החלל הרבה יותר גדול, גם אם ברור לי שזה זמני.

שאלתי שוב ושוב כמה זה יכול להימשך, ואני שואלת את עצמי מבלי לדעת את התשובה, אולי אין תשובה.

בינתיים זה נמשך, ואני מחזיקה בזה חזק, כמה שרק אפשר, לא יודעת לאן זה יוביל אותי, ואני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מה הייתי עושה בלי זה.

לא הייתי מוכנה לסימני שאלה נוספים בחיים שלי.

מספיקים לי אלו שקשורים בבדידות, אני באמת לא צריכה יותר.

קשה לארגן את המחשבות, קשה לתת דרור למילים.

כשמשהו כזה קורה, הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה שאין אף אחד, ואולי מעולם לא היה באמת.

ברגעים האלה, אולי עדיף שלא לחשוב על זה שאין אף אחד, אולי עדיף לשכוח.

קשה להתעלם מהמציאות, אי אפשר לברוח ממנה לנצח.

המציאות היא מורכבת, ובמקרה שלי היא מורכבת בעיקר מהבדידות, הדיכאון, הייאוש והפחד, לא בהכרח בסדר הזה.

לא תכננתי את זה, אבל לפעמים דברים קורים קצת אחרת ממה שמתכננים, לפעמים לגמרי אחרת.

יש הפתעות בחיים, ולא תמיד הן נעימות.

מה הלאה?

ברצינות, מה עוד מצפה לי בדרך המשונה הזו?

איך אני יכולה בכלל לחשוב על להתמודד לבד עם מה שיבוא, כשאני יודעת שאני באמת גרועה בזה?

זה לא הצליח כל כך אז, לפני למעלה משמונה שנים, מה הסיבה שזה יצליח עכשיו?

החזקתי חזק עד עכשיו, אני עדיין מחזיקה, אבל ההרגשה שהנפילה מתקרבת מתחזקת מרגע לרגע.

אני עסוקה בלתכנן כל צעד, להתכונן ללא נודע, לנסות לעשות את זה טוב יותר מהפעם הקודמת.

כל זה בלי לדעת מה באמת אני מתכננת, ואיך אפשר להתכונן כשלא באמת יודעים מה קורה?

קווים כלליים, צעד אחד, אחריו יבוא הבא.

להתמודד עם כל יום בנפרד, כמו תמיד.