אני מרגישה שאני הולכת ונחלשת מיום ליום.

קשה לי להתמודד עם זה, כל מה שמסביב, וזה דורש ממני התמודדות שלוקחת ממשאבי הגוף.

זו לא רק חולשה נפשית.

בכנות, אני חושבת שלהחזיק מעמד עד עכשיו מעיד על חוזק נפשי.

בדידות שנמשכת מעבר לכמה שבועות או כמה חודשים, לא משהו חולף אלא מצב קבוע מדי, כואב מדי, ואני שורדת, איכשהו.

זה כואב.

יותר ממה שאפשר לדמיין, יותר מכל סכין או מחט, זה מחליש את הגוף ואת היכולת לעמוד בזעזועים.

מצד שני, זה מפתח אצלי את האדישות למצבים מסוימים.

השילוב המסוכן הזה יצר אצלי אדישות משונה שכזו, פחות אכפת לי.

זה חסר לי, באמת שחסרה לי האשליה שיש עם מי לדבר.

אבל האמת צריכה להיאמר: אני לבד, שונאת כל רגע, ומחכה לסוף.

השקט לא בריא לי, לא כשהוא מתמשך.

נמאס לי מההתמודדות הבלתי פוסקת הזו, נמאס לי מהיעדר התמיכה החברתית, נמאס לי להתמודד עם הקשיים הגופניים שלי.

נמאס לי מהתרופות, מהבדיקות ומהרופאים.

אני רוצה שהכל ייגמר.

שבשקט וללא כאב כל זה ייגמר.

השנים עברו ואני עדיין לבד, ואני לא יכולה שלא לחשוב ששכחו אותי, שלא השארתי חותם, וזה מכעיס אותי, כי רציתי להשאיר חותם, רציתי להשפיע, רציתי שיזכרו אותי לטובה.

אני לא יכולה להמשיך לחיות בפחד שהמציאות הזו תימשך.

לפחד מכך שהבדידות תישאר.

המאמצים שלי לאחוז חזק בחלום הזה לוקחים ממני את הכוחות, כי ככה אני מתמודדת, מחזיקה במשהו כדי שלא לאבד את התקווה לגמרי, גם אם בסופו של דבר זה יעלה בשפיותי.

עדיף להיות משוגעת ומאושרת מאשר שפויה ואומללה.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שאולי אם בתקופה ההיא דברים היו שונים, אולי גם המציאות של היום הייתה שונה.

מחשבה מסוכנת, אבל הכרחית במקרה הזה, כי אני לא יודעת את האמת, לא יודעת למה זה קרה לי, ואולי הדבר הגרוע ביותר יהיה לדעת שאין סיבה בכלל, שככה זה נועד להיות, שזה הייעוד שלי בחיים.

אולי יהיה לי מזל בסוף, ולא יהיה כאב ולא אומללות, והשקט יסמל את השלווה ולא את הבדידות.

אבל איזה סוף זה? סוף החיים או סוף הבדידות או שמא שניהם יחד?

אני נאחזת חזק, אבל מרגישה את החולשה, את חוסר היכולת להמשיך, את ההשפעה על הגוף.

מחכה למשהו שלא מגיע, לתקווה שלא מתממשת.

שום דבר לא משתנה, וזה משגע אותי.

אין סימן לשינוי שיכול להגיע, וכבר לפני שנים נגמרו לי הרעיונות, ומאז אני נאחזת כל כך חזק, שלעיתים אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות, וזה לא נראה רע לעומת המצב היום.

אני תוהה אם יש עוד כאלה כמוני, שמבינים את ההרגשה, וכמה יש מהם, ואם גם הם מצאו להם משהו להחזיק בו בינתיים, באופן זמני, עד שמשהו טוב יקרה.

[אני עדיין לא מרשה לעצמי להתפרק לגמרי, ואני לא יכולה להסביר למה.]

אני משתדלת להתמקד.

להחזיק כדי לנסות להמשיך, להחזיק כדי לתת סיכוי, שאולי הפעם משהו ישתנה לטובה.

זה לא קרה עד עכשיו, וקשה לראות את זה קורה בעתיד הנראה לעין.

קשה להסביר מה שזה עושה מבפנים, מצד אחד לרצות לראות את המצב משתנה, מצד שני להבין שאם עד עכשיו שום דבר לא השתנה, הסיכוי שמשהו ישתנה קלוש.

הדיכאון פה, ולא ממש מעוניין בעזיבה.

הוא כבר לא מאחור, הוא מלפנים, עם הראש למעלה, מוריד את שלי למטה.

קשה לי ואני לא יכולה להסביר את זה.

אין לי למי להסביר את זה.

אני מרגישה שקופה, מרגישה חסרת חשיבות, מבודדת מהעולם.

מעין תחושה, שאף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד מעולם לא רצה לשמוע.

אני לא יכולה לדרוש מאף אחד לשמוע, בטח שלא להקשיב.

אני מתמקדת במה שמעביר את הזמן.

ברור לי שמה שיש בפנים הרבה יותר כבד ממה שאני מסוגלת להביע, ושהמשא הזה כבד מדי בשבילי.

אין לי פתרון של ממש, רק להעביר את הזמן ולהחזיק חזק, לנסות למלא את השקט הזה ברעש.

חשבתי שלא ביקשתי הרבה, אבל כנראה שלצאת מהבדידות זה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש, וזה לא קורה מהר, ואולי גם לא בכלל.

לא חשבתי שזה יהיה קל, גם לא חשבתי שאני אהיה תקועה ככה, חשבתי שזה משהו זמני, שלא התאמתי לשם ולא התאמתי לשם.

אולי אני לא מתאימה לשום מקום, נטע זר בכל מקום שאליו אלך.

לא משתלבת בנוף, לא נטמעת, מקומית-זרה.

אני צריכה להישאר חזקה, אבל כמה חזקה אפשר להיות כשאת נשברת בכל פעם כשאת נזכרת במציאות שמקיפה אותך?

מחזיקה בתקוות שווא, בחלום שהסיכויים שלו קלושים.

נדמה שאני כבר יודעת את התשובה, רק לא מעזה להגיד את זה בקול רם: אין לי סיכוי לצאת מזה.

זה גורם למחשבות על מה עדיף, מחלה גופנית או נפשית, שפיות או אובדן השפיות, נכות או בדידות.

מה כל זה שווה כשאין עם מי לחלוק את זה?...

המחשבות מסתחררות במהירות, קשה לארגן אותן, קשה לבטא אותן.

לבדידות ולדממה שמלווה אותה יש מאפיין: הן מתפשטות, אוכלות את האדם מבפנים, אבל הן לא מידבקות.

להפך, הדרך היחידה לגבור עליהן היא באמצעות קרבה לבני אדם, ולא מרחק מהם.

לצערי, לפני שנים לא ידעתי להסביר את זה ככה, גם לא חשבתי שאני אהיה מוקפת בדממה, שאומנם אני יכולה להפריע לה קלות, אבל היא לא נעלמת.

חשבתי שאפתור את זה, חשבתי שאמצא את המקום שלי.

טעיתי.

כן, ניסיתי, וכן, רציתי להאמין שיש לי על מי לסמוך, עד שגיליתי שאין, שזו הייתה אשליה, וששוב נתתי אמון באנשים הלא נכונים, ואני תוהה: האם יש אנשים שאפשר באמת לסמוך עליהם?

האם אני מחכה לשווא, למשהו שלא קיים עבורי?

זו בועה.

אני חיה עם האשליה ומחזיקה בה בשתי ידיים, בכל הכוח.

אשליה שיהיה יותר טוב.

אני לא רוצה להתעורר ממנה; אני רוצה לשקוע בה, להתנתק מהמציאות ולא להיות מודעת לה.

לדממה יש כוח אדיר, אבל אני לא מתחזקת כתוצאה ממנה, אלא נחלשת, מוכנה להניף דגל לבן ולעבור לצד השני.

אני עדיין לא שם.

כמה אפשר לסבול את הדממה הזו, להכיל אותה ולא להתפוצץ, בשעה שהיא מפרקת אותי לגורמים?

הזמן עובר, מעמיק את כל מה שנוצר, מחמיר את המצב.

אז אני רוצה את האשליה הזו, לחיות בה בלי להכיר במציאות, כי זה הדבר היחיד שיכול לקנות לי קצת זמן.

זה יתפוצץ בסוף, כדרכן של אשליות, אבל לפעמים אין ברירה.

הצד השני כל כך מפתה, כשמשווים בין המצב שלי לאפשרויות בצד השני, הרבה פעמים אפשר להסיק שעדיף השיגעון על פני השפיות.

מה טוב בבוקר שמתחיל בתחושה של בדידות נוראה ונגמר בצהריים שקטים מדי, ולילה שמחדד את העובדות ואת המסקנות?

בחיים צריך לקבל את העובדות ואת המצב הנתון, גם אם השאיפה היא למשהו יותר טוב.

אבל יש שלב שבו המוח לא רוצה לקבל יותר את הדממה, אז אני יוצרת את הרעש ששובר את השקט החד הזה.

אני מרשה למחשבות להתרוצץ ואוחזת בשתי ידיים, בקצות הציפורניים אם צריך, באשליה הזו, בבועה הזו, כי כמה ברירות כבר יש לי?

להכיר במציאות כפי שהיא בלי שינוי, להכיר בכך שאין לזה סיכוי, זה קשה יותר משזה נדמה בהתחלה.

אני לא יכולה לקבל את העובדה הזו, שאני אחיה לבד ככה, שכל יום ייראה כמו היום, שהשקט ישלוט בחיים שלי.

הייתי מנסה שוב, אבל כל ניסיון שלי נידון לכישלון, ואני יודעת שכדי שזה ישתנה, משהו צריך להיות שונה, אולי זה לא צריך לבוא ממני, אולי אני צריכה לחכות בסבלנות, אבל חיכיתי, ניסיתי, וכנראה שהדרך שלי לא נכונה, ואני צריכה שזה יגיע מזווית אחרת כדי שאפשר יהיה לראות דברים קצת יותר טוב.

בינתיים, אני רוצה להתנתק מהמציאות, כי לפעמים זה קשה מדי.

אני יודעת שגם אם אני רוצה להתנתק, זה לא אומר שאני יכולה, אבל זה כבר לא מפריע לי, אובדן השפיות לא נראה גרוע בהשוואה לחיים של בדידות.

יכול להיות שאני טועה, זה לא בלתי אפשרי, הרי לא חוויתי אובדן שפיות בעבר, אולי זה גרוע יותר מחיים של בדידות, אבל מהזווית שלי, בדידות נראית כמו התרחיש הגרוע ביותר.

זו אשליה, וכמה הייתי רוצה שככה תיראה המציאות, אבל אולי אני צריכה להפנים שלחלום הזה יש סיכויים קלושים ביותר, גם אם אני מתעקשת להחזיק בו חזק.

אני רוצה שיהיה טוב יותר, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שזה מה שאני רוצה כבר שנים, ובכל זאת, המציאות לא משתנה.

כבר שנים שאני מהלכת על קו הגבול, אבל אולי לא כדאי להיאבק כדי להישאר במקום שבו אני נמצאת, אולי עדיף להיכנע, ולא לנבור בזיכרון, בעבר, כדי להבין מה עשיתי ומה לא עשיתי, רק כדי להגיע למסקנה שמאוחר מדי בשבילי, שממילא אי אפשר לשנות את המצב.

אני עדיין מחזיקה בחלום, באשליה שיהיה יותר טוב, כי זו הדרך היחידה שאני מכירה להתמודד עם הבדידות, עם הדיכאון, עם הדממה.