אזהרה: הקטע הבא הינו ארוך מהרגיל.

אני לא מחכה בקוצר רוח.

הרי הנוהל ברור: כל ימי ההולדת גרועים, בכולם יש לי תזכורת לבדידות שלי, בכולם אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי ומקנאת באחרים, כי להם יש חברים.

בשקט יש טירוף שמאיים להשתלט, וזה בסדר, כי ידעתי את זה כבר לפני שנים, אנשים שנמצאים בבידוד נוטים לאי-שפיות.

ממילא כל השנה אני סובלת, אז מה אכפת לי?

כמעט כל מה שצריך מוכן, ההחלטה נתקבלה, ספק אם יקרה נס שיגרום לי לחזור בי.

חיכיתי לנס במשך למעלה מעשור, האמת שמדובר כבר בשני עשורים, אבל הנס לא הגיע.

הצלקות שלי בוערות, הבדידות גורמת למה שעברתי לצוף מחדש.

עברתי מספיק בחיים, תאמינו לי, הדחקתי והכחשתי ככל יכולתי, זה המנגנון שלי, להדחיק ולהכחיש, זה היה מזמן או שזה לא קרה בכלל, העיקר לא לחשוב על זה, עד שמשהו קורה וזה צף בחזרה, אין מה לעשות נגד זה.

התרופה הכי טובה היא חברים שנמצאים שם בשבילך.

את התרופה הזו לא מחלקים בבית המרקחת.

אומרים שקשה להתחיל מחדש במקום חדש, אבל לי נראה שהכי קשה זה להישאר באותו המקום ולנסות שוב ושוב.

ניסיתי, נכשלתי, ניסיתי, נכשלתי, הבנתי שהרבה שכל בנושאים חברתיים אין לי, אולי אני מבינה את הרעיון שמאחורי זה, אבל או שאני גרועה ביישום או שבחרתי להאמין באשליות.

אין אשליות הפעם.

בכל שנה אני רוצה שזה יהיה אחרת, אבל על מי אני עובדת?

לרצונות שלי אין קשר למציאות.

למעשה, אני חולמת בהקיץ מגיל צעיר, ואני מודה על היכולת להתנתק ולהתעלם מהמציאות, ולו לכמה דקות, כי אחרת הייתי מתפוצצת.

זה מרתיח וזה מכעיס, איך נשארתי לבד בחיים האלה?

מה עשיתי רע?!

נדמה שזה לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיעה לשאלה הזו.

אין לי תשובה לשאלה הזו, אין מי שיענה לי.

הייתי רוצה לדעת למה זה מגיע לי, אבל אין תשובה, הייתי רוצה לדעת למה הם מתעלמים ממני ברוב גדול של המקרים, למה הם מעמידים פנים שהם מעולם לא פגשו אותי, אבל אין לי את האומץ לגשת במקום ציבורי, בין אנשים, ולשאול את השאלה המתבקשת: "את/ה לא זוכר/ת אותי?", כי אני זו שתחווה את המבוכה, לא הם.

העתיד נראה ברור, וזה לא דבר חיובי.

אין שום דבר חיובי בחיים של בדידות וכאב (כן, גופני, כן, מאוד כואב לי), חיים של תרופות וסבל, בלי שום תמיכה חברתית.

הדברים החשובים ביותר בחיים הם בריאות וחברים טובים, ואין לי לא את הראשון ולא את השני.

הבעיה היא שכאשר מאבדים אחד מהם, קשה מאוד לקבל אותו חזרה.

כשהתחלתי לקבל את העובדה שאני חולה כרונית ואצטרך לחיות עם כדורים, ואפשר לחיות עם זה וכל השטויות האלה, חטפתי שוב סטירה מהמציאות, עוד בעיות ועוד בדיקות ועוד רופאים ועוד כדורים וטיפולים והנה, גם אבחנה שגויה באמצע, לא שזה משנה, אין טיפול בכל מקרה, בקושי יש מודעות במדינת ישראל לבעיה הזו, אז אין טעם לקבל אבחנה סופית, ולא בא לי לראות עוד רופאים, עוד בדיקות ועוד כאבים, עוד צרחה בזמן שבודקים אותי ועוד דמעה.

אני מודה ומתוודה, אם היו לי חברים, גם אם הם לא היו דוחפים אותי, הייתי עושה את זה.

התייאשתי, לא נותרו בי כוחות להילחם בעוד מחלה, לא נותרו לי כוחות להילחם בבעיות הקיימות, לא פעם ייחלתי שהמחלות יהרגו אותי, שאני לא אצטרך לעשות את זה בעצמי, כי זה לוקח זמן, לקבל את האומץ לעשות את זה, לקחת את הסיכון שזה ייכשל (כי אני נכשלת סדרתית), לקבל את העובדה שאני חושבת רק על עצמי, וזה בסדר לחשוב רק על עצמי, כי הסבל הוא שלי בינתיים.

כן, לקראת יום ההולדת שלי אני חושבת יותר על המוות שלי.

לא קבעתי תאריך, אבל אני חושבת שהזמן מתקרב.

בחודשים האחרונים לא מצאתי סיבה לכלום, לא רציתי לקנות כלום, חשבתי שזה בזבוז לקנות אם ממילא אני מתכננת למות, הלכתי להופעה אחת שחיכיתי לה שנים, וגם ממנה לא נהניתי.

מעולם לא קיבלתי את הגוף שלי, לא הייתי מרוצה ממנו מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הצלחתי לשנות אותו וממילא יש דברים שאי אפשר לשנות.

לפעמים אני מאשימה את הגוף שלי בבדידות שלי.

אף פעם לא נתנו לי סיבה למה אני לא מוזמנת, למה אני לא רצויה, אז אני נשארת עם התהיות בפנים, והן כמו חומצה מסוכנת, מאכלות מה שרק אפשר.

האמת היא שלא הבנתי שלא הייתי רצויה אלא רק בדיעבד, כי רציתי להאמין שיש לי מקום, אבל מסתבר שלאף אחד לא היה מקום בשבילי.

לא רציתי להגיע לגיל שלושים, לא ככה.

בלי להשיג אף מטרה ובלי תמיכה חברתית (אני מאמינה שיש קשר בין השניים), עם בריאות לקויה עד לא קיימת, תלוי בתקופה, עם הרבה מאוד רגשות שליליים.

מתנת יום ההולדת שהייתי רוצה היא מציאות אחרת, כן, זה לא מאוד ממוקד, אבל זה מה שאני רוצה, אני יודעת שבריאות שלמה לא תהיה לי, אבל בכל זאת, מציאות אחרת, טובה יותר.

מיותר לציין שאני לא מצפה שהמשאלות שלי יתגשמו, אני לא ילדה.

אני אישה, עם המון בעיות וקשיים, המון כאבים, כעס, שנאה, רגשות נקמה, מרירות, אבל בעיקר עם הרבה ניסיון חיים שלא עוזר לי לראות את המציאות באור חיובי יותר.

אני בת שלושים.

בחיים דברים מצטברים.

אצלי הצטברו רגעים, חלקם חדים מדי, פוצעים מדי.

פעם היו מלמדים על כוחן של המילים, כמה שהן חזקות ופוצעות, משאירות חור במקום שהן פגעו.

אני לא יודעת מה מפריע לי יותר: המילים שנאמרו, או העובדה שלא הגבתי עליהן, שלא הבנתי שזו לא אשמתי.

כי המילים ההן היו רק תירוץ.

תירוץ עלוב ומגעיל למדי, שיצא מפיה של מי שקיוויתי שהיא חברה, גם אם הרגשתי שזה לא ממש ככה, כי חברות לא מנדות, חברות מזמינות.

אבל המילים נשארו, יצרו איזשהו פחד נוסף, ואולי הייתי צריכה להבין אז שלעולם לא יקבלו אותי כפי שאני.

אני לא פושעת, לא רצחתי, לא רימיתי, לא גנבתי.

האם להיות שונה זה פשע?

או שאולי הדיכאון הוא פשע?

לצופה מהצד זה בטח יישמע כמו תירוצים, אבל האמת היא שבתיכון וגם לאחריו (את התקופה שלפני אני מעדיפה לשכוח) לא הצלחתי להשתלב בשום מקום.

לא הייתי רצויה, הניסיונות שלי ליזום נכשלו, ואולי יש בי פגם שלא מזהה רגשות של אחרים, רצונות של אחרים.

אבל מבחינתי, מעולם לא היה לי מקום.

הזמן לא הקהה את הכאב, להפך: הבנתי שזו הייתה נורת האזהרה שלי, לא ראיתי אותה אז.

במשך שנים הדחקתי והכחשתי את הרגע הזה, אבל הייתה בו חשיבות שלא ראיתי אז, חוסר רגישות ואטימות שקשה לי להבין היום.

לא היה יותר פשוט להגיד לי שאני לא רצויה?

לפעמים זה עדיף מאשר לתרץ תירוצים, להגיד את האמת בפנים ולא לתת לאחר להרגיש תלוי באוויר.

כן, זה היה גורם לי לבכות, אבל כשראיתי שאף אחד לא שומר על קשר, זה פגע הרבה יותר.

כשהבנתי שאף אחד לא מעוניין בקשר איתי מעבר לזמן ההכרחי, כשהבנתי שאני לא אשתלב לעולם, הרגשתי רע.

אלו הרגעים שלבדידות מתווספת מנה כפולה ומשולשת של תסכול, ייאוש ופחד מפני העתיד.

זה יוצר לחץ אדיר על הגוף, דחק שלא משאיר מקום לספק ולא משאיר מקום לבריאות, והרבה יותר קשה להתמודד לבד.

לא שלמערכת הרפואית יש פתרון, במקרה הטוב יציעו לי תרופה לדיכאון, אבל לבדידות אין תרופה ואין פתרון.

בכל פעם שחשבתי שאני רגע לפני השינוי המיוחל, הבנתי שזו לא חברות, רוצים ממני משהו, אבל לא אותי.

יש דממה שמקיפה אותי, חומה גבוהה.

אני חלשה מכדי לטפס, כבר לא נותר בי כוח להילחם.

הימים עוברים, אני מעדיפה לא לחוות את זה, לא רוצה לראות את המציאות יותר.

מתפללת לא לקום בבוקר, לעצום את העיניים ולתת ללב לנוח, לעצור, מספיק.

זה לא קורה בינתיים, הכאב נמשך.

בפנים יש הרגשה שמשהו דחוס, מגיע עד לגרון, חונק.

אלה הרגעים שהצטברו, המילים שלא נאמרו.

לא רציתי לכתוב על ההתרסקות בצרפת.

לא רציתי להתייחס לדיכאון שממנו סבל כנראה טייס המשנה שריסק את המטוס, וגם לא להשערות סביב הסיבה שגרמה לו לרצוח עוד מאה ארבעים ותשעה בני אדם.

זו לא התאבדות רגילה, זה כבר ברור, זו לא אובדנות.

משהו צרם לי בכל הסיפור הזה, מהבחינה האישית, כאחת שמתמודדת עם הדיכאון מזה שנים ארוכות.

אדם אובדני הוא לא בהכרח אדם רצחני.

יש הבדל בין הרצון לקחת את חייך שלך לבין הרצון לקחת חיים של אחרים.

קשה לי לקרוא שהוא סבל מדיכאון, ולכן ריסק מטוס ורצח אנשים, זה לא נשמע מתאים, לא כשמכירים את הדיכאון.

פסיכיאטרים מנסים להסביר, אבל לא מצליחים, אולי כי אי אפשר לדעת מה עובר בראשו של אדם אם הוא לא מספר.

אולי הוא נטל תרופות ששיבשו את כושר החשיבה שלו, אולי כזה הוא היה תמיד, אבל אני מסרבת להכיר בטענה שהדיכאון דחף אותו לרצוח.

הוא רצח בני אדם, אבל אי אפשר להגיד שהדיכאון אשם בכל, בלי לתת משקל להחלטותיו של האדם עצמו, טייס המשנה לא היה כאן הקורבן.

חברת התעופה שהעסיקה אותו אולי לא הייתה מספיק מודעת למצבו, ומסתבר שבכלל לא בודקים את הכושר הנפשי של המבקשים לקבל רישיון טייס בחברות התעופה האזרחיות.

כל זה לא ישנה למשפחות הקורבנות, כי להם כבר קרה הנורא מכל.

מדי פעם יש מאמרים על כך שהדיווחים על הדיכאון שממנו סבל לכאורה טייס המשנה מקבעים דימויים ישנים ופוגעים באוכלוסייה לא קטנה של הסובלים מדיכאון.

החברה ממילא לא מבינה ולא רוצה להבין את הדיכאון, שהוא מחלה או מצב, ולעיתים מתנכרת לאלה שסובלים ממנו.

זה לא מצדיק רצח, זה לא מצדיק פגיעה בחפים מפשע.

אבל אני מסתכלת על עצמי, מסתכלת פנימה, רמות הדיכאון והבדידות גבוהות, התיסכול הוא מלווה קבוע, וכבר מזמן הזכרתי את הקו הזה שבין השפיות לאובדנה, ואני יודעת שהשילוב של גורמים מסוימים יגרום גם לי לעבור לצד השני.

לפעמים זה נדמה כדבר טוב, כי אני לא יכולה לדבר על זה, ורק כשזה יהיה ממש מורגש ומודגש אפשר יהיה להבין.

אבל קשה להבין דיכאון, זה לא כמו סרטן שאפשר לראות את הנוכחות שלו בבדיקות מעבדה או בבדיקות הדמיה, זה לא כיסא גלגלים או קביים, זו חשיבה מסוימת שקשה מאוד להתנתק ממנה וקשה להילחם בה.

לא מדברים על זה מספיק, אלא במקרים כמו אלו, מקרי קיצון שלא מייצגים את הסובלים מדיכאון, אלא רק את המקרה עצמו, שהקשר בינו לבין דיכאון נראה די רופף כרגע.

דיכאון הוא מפחיד, בייחוד את מי שסובל ממנו, אבל גם את מי שמאמין שהדיכאון הוא מדבק, או גורם לתוקפנות, או כל אמונה מוטעית אחרת.

נשארתי בלי חברים, הדיכאון הוביל לבדידות, והוא לא עוזב, וכן, חשוב לי שיבינו שדיכאון הוא לא מדבק, שלא צריך להתרחק ממי שסובל מדיכאון, ושיש שלב שבו אפשר אפילו לתמוך ולסייע במאבק הזה.

זה חשוב לי באופן אישי, כי אני חווה על הבשר שלי מדי יום את ההשלכות של הדיכאון, ואני עוד זוכרת שניסיתי לחייך, לזייף את החיוך כדי שלא יידעו שמשהו לא בסדר, הסתרתי את זה, אבל זה לא עזר, מגיע השלב שקשה יותר לזייף חיוך ומשם מתחילה הקריסה והבדידות הבלתי נסבלת.

אני מתמודדת עם הדיכאון מזה שנים רבות, ומעולם לא רצחתי או ניסיתי לרצוח בגללו, וזה לא הדיכאון שיגרום לי להרים את הקול, כי אני אנושית כמו אחרים, ויש לי את המורכבות שלי, את הכפתורים שלי, ולפעמים לוחצים עליהם, וכמו כולם, גם לי יש דעות משלי, ויש בי הרבה יותר מהדיכאון והבדידות, ולא כל פעולה שלי נובעת מהם.

לא רציתי לכתוב על ההתרסקות, אבל לא יכולתי להתעלם.