קשה לי להאמין שהאתר עוד קיים, אחרי שהוא נסגר ועלה מחדש, שוב נעלם ושוב הופיע מחדש.

אני לא בטוחה שהגעתי להשלמה עם המצב הזה, אבל אין לי שליטה על זה ממילא.

זה כבר לא משנה בכלל, מה שמשנה זה מצב התוכן ביום שאחרי.

תוכן שלנו, השייך לנו לפי הצהרת האתר, הולך להיעלם, להיגרס, כאילו לא היה מעולם.

מנפלאות העולם המודרני, הדיגיטלי, שמשתנה כל הזמן, שמחייב אותנו לחשוב עשרה צעדים קדימה, להתמודד עם מצבים שלא היו קיימים קודם.

אמרו שהספרייה הלאומית מתעניינת בזה, אבל מעבר לזה אין לי מושג.

יכול להיות נחמד, שהספרייה הלאומית תאכסן בארכיון את כמויות המלל שעברו כאן, בין שהם ספרותיים, אקטואליים, אינטלקטואליים, רגשיים ומה לא.

יכול להיות נחמד גם אם האתר יישאר באוויר בלי אפשרות לעדכון, רק לעיון, כמובן שזה לא מצב מושלם, אבל למדנו לחיות עם פשרות.

הכתיבה כאן לא פתרה את הבעיות שלי.

הן עמוקות מדי, כואבות מדי ואין דרך לפתור אותן, לא לכל בעיה יש פתרון קל, לא לכל בעיה יש פתרון בכלל.

בכל זאת, לכתיבה יש ערך, יש לה חשיבות ומשמעות, היא צורת ביטוי.

באתר הזה יש תקשורת דו כיוונית, בניגוד לעיתון או ערוץ טלוויזיה.

זה מה שעלול להיעלם בימים הקרובים, ואם לא בימים הקרובים אז בשבועות הקרובים.

אז אולי העולם משתנה, הופך לקר ומנוכר, אבל למה להעלים את העולם שקדם לו, שבו הייתה יותר תקשורת ויותר שימוש בשפה מילולית?

בלי הגבלת תווים, בלי הגבלת נושאים.

לכולם היה כאן מקום, בשם עט או בשם המלא, ואולי כאן המלכוד: מי שלא רוצה לחשוף את זהותו לא יכול להתנגד לסגירת האתר, אלא אם יחשוף את זהותו.

זה היה מקום בטוח, אולי לא נטול ביקורתיות, אבל מקום שמאפשר הבעה עצמית.

שוב, בשבילי ובשביל אחרים זו הייתה ההזדמנות להשמיע את קולנו, כשאחרים לא הקשיבו, באנו לכאן, פרקנו את שעל ליבנו, זה היה המקום לאנשים בודדים, שבורים, מדוכאים, מיואשים.

המקום לאנשים בלתי רצויים, מיותרים, שקופים, מנודים.

האנשים שלא יופיעו בתכנית ריאליטי, אלו שלא מחפשים חשיפה מרבית אלא הכרה בקיומם.

בני אדם שמנסים להתמודד עם החיים בזמן שהם קורים, ולא תמיד מוצאים את עצמם במקומות אחרים.

כתבנו יומן מסוג חדש, יומן שנועד לקריאה של אחרים, שיתפנו בחוויות שלנו, בדעות שלנו, שיתפנו את החיים, גם אם אף אחד לא רצה לשמוע, אולי בעיקר אם לא רצו לשמוע אותנו.

עכשיו רוצים להעלים אותנו לגמרי.

העיקר שהכתבים של ערוץ עשר (שנבלע בתוך "רשת") ידעו לצעוק כשרצו לסגור את מקום העבודה שלהם, צעקו על חופש הביטוי שמתחיל להיגמר, אבל כנראה שהם לא שמעו על ישראבלוג מימיהם, גם אם הם כתבו כאן פעם.

אולי גם אנחנו צריכים לבקש מימון ממשלתי, בשם חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש הקיום, קידום השפה העברית או כל סיבה אחרת, עדיף אתר בחסות המדינה מאשר שלא יהיה אתר כלל.

אני רוצה להתחיל מחדש.

לפתוח דף חדש, פרק חדש.

להתחיל מההתחלה, אם אפשר.

זה בלתי אפשרי, ועם זאת, למה שלא ארצה בזה?

להמשיך עם הפרק הנוכחי זו לא האפשרות הטובה ביותר ולא הבריאה ביותר.

אני לא בטוחה שאני יכולה למצוא את המילים לתאר את כל מה שאני מרגישה, למרות ההדחקה.

לתאר כמה שכואב להמשיך בדרך הזו, לתאר את המחשבות שחולפות במהירות, לתאר את תחושת חוסר האונים.

להבין שזה כבר לא בידיי, זה כנראה החלק הקשה.

גורל, מזל, איך שלא אקרא לזה, כבר ברור שהדרך היחידה היא לפתוח דף חדש, אבל איך?

למשפטים כבר אין סוף, רק התחלה, ואז הם מתחלפים במשפט אחר, זה הקצב של המחשבה, זה הקצב של הניסיון לברוח מזה.

ממחשבות קשה לברוח.

הן באות ורודפות, מסתובבות, לא נותנות מנוח.

אני מנסה למצוא תקווה והתקווה היחידה שאפשרית (בערך) היא פתיחת דף חדש, להתחיל מחדש.

אולי זה בלתי אפשרי, כי הזמן עשה את שלו, כי זה אופי, כי יש גורל קבוע מראש ואין דרך לשנותו.

אני יכולה למצוא כל כך הרבה סיבות שינבאו את הכישלון שלי.

הרי לזה אני רגילה, כישלון ועוד כישלון, ואז עוד אחד, ואחד נוסף כדי למחוק את הביטחון שלי.

קשה להרים את הראש.

יש דרכים לשרוד, אבל לשרוד זה כבר לא מספיק.

לנשום זה לא מספיק.

נדרש הרבה יותר מזה כדי שיהיה טעם לחיים, ואולי לא כל כך הרבה, אולי רק לי זה נראה כמו הרבה, כי אני לא מצליחה להשיג את זה.

שום צעקה כבר לא תעזור, שום ניסיון שלי, עכשיו זו אני מול הגורל, ואני אצטרך לחכות, שוב, בסבלנות אין קץ.

לחכות ובזמן הזה לנסות לברוח, כמה שאפשר, מאותן מחשבות שרודפות כבר שנים, לברוח מהן.

אני כבר לא יודעת מה יותר מתסכל, הבדידות או העובדה שבגלל הבדידות אין אפילו בפני מי להתלונן על הבדידות, "להוציא את זה מהמערכת".

זה נשאר בפנים וזה מצטבר, זה אוכל אותי.

אין פתרון ואין מושיע, יש רק שתיקה שמעצימה את כל מה שבתוכה.

שתיקה שהיא סערה בפני עצמה, מטלטלת ומזיקה.

זה רק עניין של זמן, ואני יודעת את זה.

היכולת שלי להחזיק מעמד במצב הזה מוגבלת, ונדמה שכל רגע שעובר מקרב אותי לקצה.

גם לי עדיין לא ברור מה יקרה אז.

הסיכוי שזה יסתיים בטוב נראה כל כך אפסי, קלוש, רחוק מהמציאות שאני מכירה.

עדיין לא הרמתי ידיים, עדיין לא נכנעתי, לא לגמרי.

אם פעם חשבתי שזה יהיה קל יותר, הרי שטעיתי טעות מרה.

בכל יום להתמודד מחדש, לחיות את היום הקודם, זה שוחק.

לפעמים הזמן לא מרפא, אלא שוחק את היכולת להחזיק מעמד.

אין מה לרפא ואין מה לתקן, כבר לא נשאר.

שנים של שגרה מאוסה, של התמודדות שוחקת.

שנים של שגרה שכזו, של סערה שלא חולפת.

כל מי שצריך להתחיל בפעילות גופנית אחרי תקופה שהוא לא עסק בה, מכיר את ההתלבטות: ללכת לחדר כושר? להסתפק בהליכות או ריצות באוויר הפתוח?

הרי אין טוב יותר מהתעמלות בחדר סגור וממוזג, חסין מפני מזג האוויר, עם אפשרויות אימון רבות, לכל שריר, לכל מטרה.

אומנם זה בתשלום, אבל מהם כמה שקלים לעומת הנוחות של המזגן, המכשירים הרבים, החוגים, הגיוון (וזה חשוב למי שמתכוון להתמיד בפעילות גופנית)?

רוב הסיכויים הם שיהיה עוד מתאמן בחדר, אבל ממילא כולם היום משתמשים באוזניות.

בחדר הכושר אין תירוצים של גשם, חמסין, אובך, או בוץ ולכלוך.

אבל גם מיתרונות הכושר באוויר הפתוח אי אפשר להתעלם.

זה חינם, שעות הפעילות לא מוגבלות, זה גורם לנו להסתכל על הסביבה שבה אנחנו הולכים (או רצים).

לפעמים פוגשים מכרים, לפעמים מגלים שינויים בסביבה.

אבל מול היתרונות יש חסרונות.

בחדר הכושר אין אור שמש, ואולי זה נראה כמו יתרון, אבל רבים מאלה שבוחרים בחדר כושר הם אנשים שעובדים בתוך מבנים, כך שהם לא נחשפים מספיק לשמש (וכן, יש לזה חשיבות, אם רוצים לשמור על הבריאות).

מי שהולך או רץ בשעות הבוקר המוקדמות (לא בשעות השיא של השמש), נחשף לשמש במינון המתאים, מה שמסייע לשמירה על הבריאות.

גם להליכה בחוץ יש חסרונות, חלקם נובעים ממזג האוויר.

חיסרון נוסף הוא אפשרות של תאונות במהלך הפעילות הגופנית (יש מסלולים עירוניים שמחייבים חציית כבישים במהלכם, וכידוע, לא כל כלי הרכב עוצרים במעבר חצייה) ואפילו תקיפה.

כשאני החלטתי לחזור לפעילות גופנית סדירה, התלבטתי, אך למול כל היתרונות והחסרונות, בחרתי בהליכה בחוץ.

אני בוחרת את השעות, אני בוחרת לאן ללכת (כי מסלול מסודר הוא בגדר המלצה בלבד בשבילי), ואני לא צריכה לנסוע במיוחד לחדר כושר בשביל פעילות גופנית.

אומנם זה לא נעים במיוחד כשעוברים כלי רכב מזהמים, אבל המטרה חשובה יותר.

אין צורך במיזוג אוויר, רק בבחירת השעות המתאימות לי.

זה לא הפתרון המושלם, אבל זה עובד.

אפשר למצוא גיוון גם בחוץ, ולאלתר כשצריך.

אז אומנם מזג האוויר לא תמיד לרוחי, ויש מקרים בהם מזג האוויר לא מאפשר פעילות גופנית, אבל ארצנו שטופת השמש מספקת הזדמנויות רבות לניצול מזג האוויר, גם בחורף.

הדבר היחיד שיכול לשבש את ההליכה בחוץ הוא תשתיות לקויות במקומות מסוימות, כמו בורות ושקעים במדרכות ובכבישים.

אבל אם אני אתעסק רק במציאות החסרונות שבהליכה בחוץ, אני לא אצא להליכה, לא אתמיד בפעילות גופנית ולא אדאג לבריאות שלי, והרי המטרה שלי היא לשמור ולשפר את הבריאות, לא לדרדר אותה.