אני חלשה מהרגיל.

כנראה שאני חולה, או שאולי סוף כל סוף התרופות הורגות אותי באופן סופי.

בכל יום אני חושבת על זה שאין לי על מי לסמוך, שאין עם מי לדבר, שתמיד זה מסתיים באכזבה.

לשקט יש תכונות טובות, אבל כשהוא משתלט, המחשבות שלי טסות בתוך הראש, והן לא נחמדות, הן אפלות למדי.

החיים האלה הם לא מה שביקשתי, לא מה שרציתי, ואני אמורה לקבל את זה.

הבעיה היא שבשלב מסוים הגוף מגיב, וזה לא נחמד בכלל, אפילו כואב.

השלב הבא הוא לטפל במה שקורה בגוף, אז לוקחים תרופות שלפעמים מחמירות את המצב ולפעמים יוצרות בעיות חדשות, אבל אז לא פתרנו את הבעיה הראשית.

בשעתו כבר הבנתי שהבדידות היא האחראית העיקרית להשתלטות הדיכאון על המוח, זה לא שלא חוויתי דיכאון לפני, אבל הבדידות מעצימה אותו ומחלישה אותי.

גם בפעם הראשונה שחוויתי את הדיכאון והאובדנות, לפחות לפי זכרוני, הייתי לבד, הרגשתי לבד, וזה הפתח שדרכו נכנס הדיכאון, אם כי במקרה שלי היו לו עוד "חוויות" להישען עליהן.

זה מעצב את האדם וגם הורס אותו בעת ובעונה אחת.

אין שום דבר אחר לחשוב עליו.

נגמרו החלומות, הציפיות, המטרות והאשליות.

אני כבר הבנתי שאת החיים שאני רוצה אין לי סיכוי גדול לקבל.

מה הטעם להמשיך ולהילחם? כל יום הוא קרב אבוד.

יש לי מעט מאוד כוח להמשיך, וכנראה שזה לא מספיק לגוף שלי, כי אני משקיעה מאמץ בלשרוד ולא בלחיות.

אני לא יכולה להפסיק לכעוס, יש בי איזשהו חלק שאומר שזו לא אשמתי, שמישהו כאן חיבל לי בחיים, ואולי זה לא מדויק, כי היו לא מעט כאלה, בחלקים שונים של החיים שלי.

אני לא יכולה לברוח ממה שעברתי בחיים שלי, גם לא ממה שעשיתי, אולי אף אחד לא יכול, אבל אני מרגישה שאני מקבלת מדי פעם תזכורת, לפעמים במציאות ולפעמים בחלום.

אני מרגישה שעברתי יותר מדי בפרק זמן קצר מדי, לא עיבדתי, לא יכולתי לעבד את זה, הייתי צעירה מדי, ילדה.

התמונות רצות, למדתי להעביר אותן ולעבור הלאה, גם אם באופן זמני, בידיעה שזה תמיד שם.

אסור לי להיות לבד, פשוט אסור.

יש ימים קשים יותר ויש ימים שעוברים בצורה כמעט חלקה, בלי לחשוב, במידה מסוימת זה מה שאני מעדיפה, לא לחשוב יותר, להפסיק.

ההמשך כבר ידוע, חליתי, אני חיה כמעט מחצית מחיי על תרופות שונות, עושה בדיקות אחת לכמה זמן, תלוי במצב, תלוי במצב הרוח, מתמודדת על ידי כתיבה כאן.

כן, אין לי דרך אחרת לנסח את הדברים, אני מתחילה לשכוח איך מדברים.

נמאס לי להקיף את עצמי ברעש כדי להרגיש קצת פחות את הדממה, אבל זו הדרך היחידה שלי להמשיך ולקלוט שפה, דיבור, משהו.

זה לא שאני לא מדברת עם אנשים, אבל יש ימים שאני מרגישה שהשקט מוחלט מדי, יש לקטוע אותו.

בשביל רוב האנשים אני יותר מדי.

יותר מדי אפלה ויותר מדי עצובה, יותר מדי מדוכאת ויותר מדי עקשנית, אני רוצה להאמין שאני טעם נרכש ושלאנשים אין סבלנות להכיר אותי כפי שאני באמת.

גם אני צריכה זמן, גם אני צריכה להתרגל, אבל אני מרגישה שמשהו כאן לא מסתדר, אולי אני לא מספיק טובה בשבילם, אבל אז... אין פתרון לזה.

בכל מקרה, בסוף אני לבד.

אזהרה: הקטע הבא הינו ארוך מהרגיל.

אני לא מחכה בקוצר רוח.

הרי הנוהל ברור: כל ימי ההולדת גרועים, בכולם יש לי תזכורת לבדידות שלי, בכולם אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי ומקנאת באחרים, כי להם יש חברים.

בשקט יש טירוף שמאיים להשתלט, וזה בסדר, כי ידעתי את זה כבר לפני שנים, אנשים שנמצאים בבידוד נוטים לאי-שפיות.

ממילא כל השנה אני סובלת, אז מה אכפת לי?

כמעט כל מה שצריך מוכן, ההחלטה נתקבלה, ספק אם יקרה נס שיגרום לי לחזור בי.

חיכיתי לנס במשך למעלה מעשור, האמת שמדובר כבר בשני עשורים, אבל הנס לא הגיע.

הצלקות שלי בוערות, הבדידות גורמת למה שעברתי לצוף מחדש.

עברתי מספיק בחיים, תאמינו לי, הדחקתי והכחשתי ככל יכולתי, זה המנגנון שלי, להדחיק ולהכחיש, זה היה מזמן או שזה לא קרה בכלל, העיקר לא לחשוב על זה, עד שמשהו קורה וזה צף בחזרה, אין מה לעשות נגד זה.

התרופה הכי טובה היא חברים שנמצאים שם בשבילך.

את התרופה הזו לא מחלקים בבית המרקחת.

אומרים שקשה להתחיל מחדש במקום חדש, אבל לי נראה שהכי קשה זה להישאר באותו המקום ולנסות שוב ושוב.

ניסיתי, נכשלתי, ניסיתי, נכשלתי, הבנתי שהרבה שכל בנושאים חברתיים אין לי, אולי אני מבינה את הרעיון שמאחורי זה, אבל או שאני גרועה ביישום או שבחרתי להאמין באשליות.

אין אשליות הפעם.

בכל שנה אני רוצה שזה יהיה אחרת, אבל על מי אני עובדת?

לרצונות שלי אין קשר למציאות.

למעשה, אני חולמת בהקיץ מגיל צעיר, ואני מודה על היכולת להתנתק ולהתעלם מהמציאות, ולו לכמה דקות, כי אחרת הייתי מתפוצצת.

זה מרתיח וזה מכעיס, איך נשארתי לבד בחיים האלה?

מה עשיתי רע?!

נדמה שזה לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיעה לשאלה הזו.

אין לי תשובה לשאלה הזו, אין מי שיענה לי.

הייתי רוצה לדעת למה זה מגיע לי, אבל אין תשובה, הייתי רוצה לדעת למה הם מתעלמים ממני ברוב גדול של המקרים, למה הם מעמידים פנים שהם מעולם לא פגשו אותי, אבל אין לי את האומץ לגשת במקום ציבורי, בין אנשים, ולשאול את השאלה המתבקשת: "את/ה לא זוכר/ת אותי?", כי אני זו שתחווה את המבוכה, לא הם.

העתיד נראה ברור, וזה לא דבר חיובי.

אין שום דבר חיובי בחיים של בדידות וכאב (כן, גופני, כן, מאוד כואב לי), חיים של תרופות וסבל, בלי שום תמיכה חברתית.

הדברים החשובים ביותר בחיים הם בריאות וחברים טובים, ואין לי לא את הראשון ולא את השני.

הבעיה היא שכאשר מאבדים אחד מהם, קשה מאוד לקבל אותו חזרה.

כשהתחלתי לקבל את העובדה שאני חולה כרונית ואצטרך לחיות עם כדורים, ואפשר לחיות עם זה וכל השטויות האלה, חטפתי שוב סטירה מהמציאות, עוד בעיות ועוד בדיקות ועוד רופאים ועוד כדורים וטיפולים והנה, גם אבחנה שגויה באמצע, לא שזה משנה, אין טיפול בכל מקרה, בקושי יש מודעות במדינת ישראל לבעיה הזו, אז אין טעם לקבל אבחנה סופית, ולא בא לי לראות עוד רופאים, עוד בדיקות ועוד כאבים, עוד צרחה בזמן שבודקים אותי ועוד דמעה.

אני מודה ומתוודה, אם היו לי חברים, גם אם הם לא היו דוחפים אותי, הייתי עושה את זה.

התייאשתי, לא נותרו בי כוחות להילחם בעוד מחלה, לא נותרו לי כוחות להילחם בבעיות הקיימות, לא פעם ייחלתי שהמחלות יהרגו אותי, שאני לא אצטרך לעשות את זה בעצמי, כי זה לוקח זמן, לקבל את האומץ לעשות את זה, לקחת את הסיכון שזה ייכשל (כי אני נכשלת סדרתית), לקבל את העובדה שאני חושבת רק על עצמי, וזה בסדר לחשוב רק על עצמי, כי הסבל הוא שלי בינתיים.

כן, לקראת יום ההולדת שלי אני חושבת יותר על המוות שלי.

לא קבעתי תאריך, אבל אני חושבת שהזמן מתקרב.

בחודשים האחרונים לא מצאתי סיבה לכלום, לא רציתי לקנות כלום, חשבתי שזה בזבוז לקנות אם ממילא אני מתכננת למות, הלכתי להופעה אחת שחיכיתי לה שנים, וגם ממנה לא נהניתי.

מעולם לא קיבלתי את הגוף שלי, לא הייתי מרוצה ממנו מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הצלחתי לשנות אותו וממילא יש דברים שאי אפשר לשנות.

לפעמים אני מאשימה את הגוף שלי בבדידות שלי.

אף פעם לא נתנו לי סיבה למה אני לא מוזמנת, למה אני לא רצויה, אז אני נשארת עם התהיות בפנים, והן כמו חומצה מסוכנת, מאכלות מה שרק אפשר.

האמת היא שלא הבנתי שלא הייתי רצויה אלא רק בדיעבד, כי רציתי להאמין שיש לי מקום, אבל מסתבר שלאף אחד לא היה מקום בשבילי.

לא רציתי להגיע לגיל שלושים, לא ככה.

בלי להשיג אף מטרה ובלי תמיכה חברתית (אני מאמינה שיש קשר בין השניים), עם בריאות לקויה עד לא קיימת, תלוי בתקופה, עם הרבה מאוד רגשות שליליים.

מתנת יום ההולדת שהייתי רוצה היא מציאות אחרת, כן, זה לא מאוד ממוקד, אבל זה מה שאני רוצה, אני יודעת שבריאות שלמה לא תהיה לי, אבל בכל זאת, מציאות אחרת, טובה יותר.

מיותר לציין שאני לא מצפה שהמשאלות שלי יתגשמו, אני לא ילדה.

אני אישה, עם המון בעיות וקשיים, המון כאבים, כעס, שנאה, רגשות נקמה, מרירות, אבל בעיקר עם הרבה ניסיון חיים שלא עוזר לי לראות את המציאות באור חיובי יותר.

אני בת שלושים.

שרדתי עוד חודש.

בזמן הזה תכננתי, חשבתי, החלטתי פחות או יותר מה אני רוצה שיירשם על המצבה שלי, צבע ומיקום, כמובן.

היום שום דבר כבר לא מובן מאליו.

עשיתי טעות כשנשארתי כאן, טעות איומה שאי אפשר לתקן.

כאן לעולם לא אהיה חלק מהחברה, לעולם לא ארגיש רצויה, מעולם לא הייתי.

זה לא משנה מה הדעות שלי, יש לי דעות, אבל לאף אחד לא אכפת מספיק כדי להקשיב.

לא התאוששתי מעולם מהפגיעות, לא הצלחתי לגרום לפצעים להחלים, הזמן לא מרפא את הפצעים האלה.

בכל פעם שאני רואה אחד מהם, יש לי תחושת החמצה, והיום אני משתדלת שלא להאשים את עצמי, אבל בכל זאת אני שואלת את עצמי את השאלה: מה עשיתי להם?

אולי זו שאלה ששואל את עצמו כל מי שאי פעם נפגע, נודה, הוחרם, הופלה.

פעם הייתי רהוטה, מדברת בלי לתקן את עצמי, לא היה צורך.

המצב השתנה, אני מוצאת את עצמי עוצרת באמצע המילה, מבינה שהצלילים התבלבלו לי, לא מצליחה לבטא את עצמי בעל פה, הייתי כל כך טובה בזה, מה השתבש בדרך?

גם אם הייתה לי הזדמנות, לא הייתי מצליחה ליצור קשרי חברות אחרי שנים של בידוד חברתי.

הגעתי לקצה, זה הקיר ואי אפשר לעבור אותו, סוף המשחק.

אולי מעולם לא היה לי סיכוי.

בדידות היא העונש הכבד ביותר שאפשר להטיל על יצור אנושי.

היום יש יותר מחקרים שמתפרסמים, רובם מתייחסים לגיל השלישי אבל לא רק, בשורה התחתונה נכתב שהבדידות מזיקה לבריאות.

ידעתי את זה כבר קודם, הרגשתי את זה על בשרי.

רציתי לשבור את המעגל ולא ידעתי איך, הבנתי שאני לא יכולה לפעול חד צדדית, כדי ליצור קשרים צריך שיהיה צד נוסף שמעוניין, אבל במקרה שלי, זה לא קרה.

החלק הקשה באמת הוא להכיר בכך שקשרים ישנים התפוגגו כלא היו, ושלצד השני אין בעיה עם זה, כי מעולם לא הייתי משמעותית מספיק.

לדממה יש משקל כבד.

אני מתמודדת כבר שנים, קודם עם הדיכאון ואז עם הבדידות ושוב עם הדיכאון שהבדידות מחמירה, רק כדי להבין שזה קרב שלא נגמר, הוא מתחיל בכל יום מחדש, הוא כבר גבה ממני מחיר בריאותי, שחק אותי עד שלא נשאר הרבה ממני.

הייתי צריכה למחוק את כל המטרות והחלומות ולהתחיל מחדש, ליצור רשימה אחרת, רק כדי שאצטרך לוותר גם עליה, כי המציאות לא מתחשבת.

יש אילוצים בחיים, אני יכולה לקבל את זה, אבל לא את הדממה, לא, לא את הבדידות, לא את הגורל הזה, כמה שרציתי וניסיתי לשנות אותו, ואני מרגישה צורך לצרוח עד שהריאות שלי ייצאו החוצה בצורה הכי מבחילה שיש, אני מרגישה צורך לצרוח עד מוות, עד שכולם ישמעו, יתחרשו, יכאבו לפחות קצת מהכאב שלי.

אבל הם מעמידים פני חירשים ממילא, הם מעולם לא רצו להקשיב.

אני לא בטוחה שאני מתכוונת לוותר להם הפעם, גם אם עדיין לא החלטתי איך, משהו חייב להשתנות, גם אם עבורי זה כבר לא ישנה.

האתר הזה היה לי המקום היחיד שבו יכולתי להתבטא, לפרוק את המחשבות שאף אחד לא רצה לשמוע. הייתי רוצה שהוא יישאר, ולו לטובת שימור הכתיבה בעברית.