אזהרה: הקטע הבא הינו ארוך מהרגיל.

אני לא מחכה בקוצר רוח.

הרי הנוהל ברור: כל ימי ההולדת גרועים, בכולם יש לי תזכורת לבדידות שלי, בכולם אני מוצאת את עצמי מרחמת על עצמי ומקנאת באחרים, כי להם יש חברים.

בשקט יש טירוף שמאיים להשתלט, וזה בסדר, כי ידעתי את זה כבר לפני שנים, אנשים שנמצאים בבידוד נוטים לאי-שפיות.

ממילא כל השנה אני סובלת, אז מה אכפת לי?

כמעט כל מה שצריך מוכן, ההחלטה נתקבלה, ספק אם יקרה נס שיגרום לי לחזור בי.

חיכיתי לנס במשך למעלה מעשור, האמת שמדובר כבר בשני עשורים, אבל הנס לא הגיע.

הצלקות שלי בוערות, הבדידות גורמת למה שעברתי לצוף מחדש.

עברתי מספיק בחיים, תאמינו לי, הדחקתי והכחשתי ככל יכולתי, זה המנגנון שלי, להדחיק ולהכחיש, זה היה מזמן או שזה לא קרה בכלל, העיקר לא לחשוב על זה, עד שמשהו קורה וזה צף בחזרה, אין מה לעשות נגד זה.

התרופה הכי טובה היא חברים שנמצאים שם בשבילך.

את התרופה הזו לא מחלקים בבית המרקחת.

אומרים שקשה להתחיל מחדש במקום חדש, אבל לי נראה שהכי קשה זה להישאר באותו המקום ולנסות שוב ושוב.

ניסיתי, נכשלתי, ניסיתי, נכשלתי, הבנתי שהרבה שכל בנושאים חברתיים אין לי, אולי אני מבינה את הרעיון שמאחורי זה, אבל או שאני גרועה ביישום או שבחרתי להאמין באשליות.

אין אשליות הפעם.

בכל שנה אני רוצה שזה יהיה אחרת, אבל על מי אני עובדת?

לרצונות שלי אין קשר למציאות.

למעשה, אני חולמת בהקיץ מגיל צעיר, ואני מודה על היכולת להתנתק ולהתעלם מהמציאות, ולו לכמה דקות, כי אחרת הייתי מתפוצצת.

זה מרתיח וזה מכעיס, איך נשארתי לבד בחיים האלה?

מה עשיתי רע?!

נדמה שזה לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיעה לשאלה הזו.

אין לי תשובה לשאלה הזו, אין מי שיענה לי.

הייתי רוצה לדעת למה זה מגיע לי, אבל אין תשובה, הייתי רוצה לדעת למה הם מתעלמים ממני ברוב גדול של המקרים, למה הם מעמידים פנים שהם מעולם לא פגשו אותי, אבל אין לי את האומץ לגשת במקום ציבורי, בין אנשים, ולשאול את השאלה המתבקשת: "את/ה לא זוכר/ת אותי?", כי אני זו שתחווה את המבוכה, לא הם.

העתיד נראה ברור, וזה לא דבר חיובי.

אין שום דבר חיובי בחיים של בדידות וכאב (כן, גופני, כן, מאוד כואב לי), חיים של תרופות וסבל, בלי שום תמיכה חברתית.

הדברים החשובים ביותר בחיים הם בריאות וחברים טובים, ואין לי לא את הראשון ולא את השני.

הבעיה היא שכאשר מאבדים אחד מהם, קשה מאוד לקבל אותו חזרה.

כשהתחלתי לקבל את העובדה שאני חולה כרונית ואצטרך לחיות עם כדורים, ואפשר לחיות עם זה וכל השטויות האלה, חטפתי שוב סטירה מהמציאות, עוד בעיות ועוד בדיקות ועוד רופאים ועוד כדורים וטיפולים והנה, גם אבחנה שגויה באמצע, לא שזה משנה, אין טיפול בכל מקרה, בקושי יש מודעות במדינת ישראל לבעיה הזו, אז אין טעם לקבל אבחנה סופית, ולא בא לי לראות עוד רופאים, עוד בדיקות ועוד כאבים, עוד צרחה בזמן שבודקים אותי ועוד דמעה.

אני מודה ומתוודה, אם היו לי חברים, גם אם הם לא היו דוחפים אותי, הייתי עושה את זה.

התייאשתי, לא נותרו בי כוחות להילחם בעוד מחלה, לא נותרו לי כוחות להילחם בבעיות הקיימות, לא פעם ייחלתי שהמחלות יהרגו אותי, שאני לא אצטרך לעשות את זה בעצמי, כי זה לוקח זמן, לקבל את האומץ לעשות את זה, לקחת את הסיכון שזה ייכשל (כי אני נכשלת סדרתית), לקבל את העובדה שאני חושבת רק על עצמי, וזה בסדר לחשוב רק על עצמי, כי הסבל הוא שלי בינתיים.

כן, לקראת יום ההולדת שלי אני חושבת יותר על המוות שלי.

לא קבעתי תאריך, אבל אני חושבת שהזמן מתקרב.

בחודשים האחרונים לא מצאתי סיבה לכלום, לא רציתי לקנות כלום, חשבתי שזה בזבוז לקנות אם ממילא אני מתכננת למות, הלכתי להופעה אחת שחיכיתי לה שנים, וגם ממנה לא נהניתי.

מעולם לא קיבלתי את הגוף שלי, לא הייתי מרוצה ממנו מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הצלחתי לשנות אותו וממילא יש דברים שאי אפשר לשנות.

לפעמים אני מאשימה את הגוף שלי בבדידות שלי.

אף פעם לא נתנו לי סיבה למה אני לא מוזמנת, למה אני לא רצויה, אז אני נשארת עם התהיות בפנים, והן כמו חומצה מסוכנת, מאכלות מה שרק אפשר.

האמת היא שלא הבנתי שלא הייתי רצויה אלא רק בדיעבד, כי רציתי להאמין שיש לי מקום, אבל מסתבר שלאף אחד לא היה מקום בשבילי.

לא רציתי להגיע לגיל שלושים, לא ככה.

בלי להשיג אף מטרה ובלי תמיכה חברתית (אני מאמינה שיש קשר בין השניים), עם בריאות לקויה עד לא קיימת, תלוי בתקופה, עם הרבה מאוד רגשות שליליים.

מתנת יום ההולדת שהייתי רוצה היא מציאות אחרת, כן, זה לא מאוד ממוקד, אבל זה מה שאני רוצה, אני יודעת שבריאות שלמה לא תהיה לי, אבל בכל זאת, מציאות אחרת, טובה יותר.

מיותר לציין שאני לא מצפה שהמשאלות שלי יתגשמו, אני לא ילדה.

אני אישה, עם המון בעיות וקשיים, המון כאבים, כעס, שנאה, רגשות נקמה, מרירות, אבל בעיקר עם הרבה ניסיון חיים שלא עוזר לי לראות את המציאות באור חיובי יותר.

אני בת שלושים.

בחיים דברים מצטברים.

אצלי הצטברו רגעים, חלקם חדים מדי, פוצעים מדי.

פעם היו מלמדים על כוחן של המילים, כמה שהן חזקות ופוצעות, משאירות חור במקום שהן פגעו.

אני לא יודעת מה מפריע לי יותר: המילים שנאמרו, או העובדה שלא הגבתי עליהן, שלא הבנתי שזו לא אשמתי.

כי המילים ההן היו רק תירוץ.

תירוץ עלוב ומגעיל למדי, שיצא מפיה של מי שקיוויתי שהיא חברה, גם אם הרגשתי שזה לא ממש ככה, כי חברות לא מנדות, חברות מזמינות.

אבל המילים נשארו, יצרו איזשהו פחד נוסף, ואולי הייתי צריכה להבין אז שלעולם לא יקבלו אותי כפי שאני.

אני לא פושעת, לא רצחתי, לא רימיתי, לא גנבתי.

האם להיות שונה זה פשע?

או שאולי הדיכאון הוא פשע?

לצופה מהצד זה בטח יישמע כמו תירוצים, אבל האמת היא שבתיכון וגם לאחריו (את התקופה שלפני אני מעדיפה לשכוח) לא הצלחתי להשתלב בשום מקום.

לא הייתי רצויה, הניסיונות שלי ליזום נכשלו, ואולי יש בי פגם שלא מזהה רגשות של אחרים, רצונות של אחרים.

אבל מבחינתי, מעולם לא היה לי מקום.

הזמן לא הקהה את הכאב, להפך: הבנתי שזו הייתה נורת האזהרה שלי, לא ראיתי אותה אז.

במשך שנים הדחקתי והכחשתי את הרגע הזה, אבל הייתה בו חשיבות שלא ראיתי אז, חוסר רגישות ואטימות שקשה לי להבין היום.

לא היה יותר פשוט להגיד לי שאני לא רצויה?

לפעמים זה עדיף מאשר לתרץ תירוצים, להגיד את האמת בפנים ולא לתת לאחר להרגיש תלוי באוויר.

כן, זה היה גורם לי לבכות, אבל כשראיתי שאף אחד לא שומר על קשר, זה פגע הרבה יותר.

כשהבנתי שאף אחד לא מעוניין בקשר איתי מעבר לזמן ההכרחי, כשהבנתי שאני לא אשתלב לעולם, הרגשתי רע.

אלו הרגעים שלבדידות מתווספת מנה כפולה ומשולשת של תסכול, ייאוש ופחד מפני העתיד.

זה יוצר לחץ אדיר על הגוף, דחק שלא משאיר מקום לספק ולא משאיר מקום לבריאות, והרבה יותר קשה להתמודד לבד.

לא שלמערכת הרפואית יש פתרון, במקרה הטוב יציעו לי תרופה לדיכאון, אבל לבדידות אין תרופה ואין פתרון.

בכל פעם שחשבתי שאני רגע לפני השינוי המיוחל, הבנתי שזו לא חברות, רוצים ממני משהו, אבל לא אותי.

יש דממה שמקיפה אותי, חומה גבוהה.

אני חלשה מכדי לטפס, כבר לא נותר בי כוח להילחם.

הימים עוברים, אני מעדיפה לא לחוות את זה, לא רוצה לראות את המציאות יותר.

מתפללת לא לקום בבוקר, לעצום את העיניים ולתת ללב לנוח, לעצור, מספיק.

זה לא קורה בינתיים, הכאב נמשך.

בפנים יש הרגשה שמשהו דחוס, מגיע עד לגרון, חונק.

אלה הרגעים שהצטברו, המילים שלא נאמרו.

זה רק עוד יום רגיל.

לא בדיוק יום של חול, גם עברנו לשעון קיץ, אבל מבחינתי זה יום ככל הימים.

האכזבה היא יומיומית בכל מקרה.

זה לא שאתמול היה טוב והיום יש נפילה, זה לא שמחר יהיה נפלא.

זה מצב קבוע.

אני מדוכאת ומתוסכלת, מונחית על ידי הבדידות, מרגישה מרוקנת ומיואשת.

זה יום ההולדת שלי, אין עוגה ואין מסיבה, אפילו לא ברכה.

ככה זה כשאין חברים.

זה עוד יום שמדגיש את הבדידות, כמו החגים וכמו ימים שבהם המילים פשוט מצטברות בגרון מבלי יכולת לצאת.

אין כאן בכי, רק כאב על מה שלא היה ולא יהיה.

התבגרות כואבת והתפכחות מאוחרת, הבנה שהלוואי ולא הייתה לי.

החיים שלי נעצרו, לעולם לא ישובו למסלול תקין.

אני אף פעם לא אהיה בריאה.

השנים חולפות והגוף מציג תסמינים מוזרים, ואפילו הרופאים כבר לא מתייחסים.

יש אנשים שחוגגים ושמחים ביום הזה.

חגיגות מעולם לא היו הצד החזק שלי, לפחות לפי ההגדרה המקומית לחגיגות (רעש, והרבה ממנו).

יש כאלה שמודים על כל בוקר שבו הם מתעוררים, ואני מתלוננת על כל יום שכזה.

זה נשמע רע, זה באמת רע.

זו ההרגשה הכי גרועה שיש, גם ואולי בעיקר כי אין כדור או זריקה, אפילו ניתוח אין שיעלים את הבעיה.

בדידות היא אולי מגפה שמוכרת בעולם, אבל אין מי שיראה את הבודדים.

חלקם נודו מהחברה, חלקם נאלצים להסתגר מפאת מחלה או מגבלה, חלקם פשוט הגיעו לגיל שבו הבדידות יותר נפוצה.

למען האמת, יש תכניות ופתרונות לאלו שמשתייכים לקבוצה השנייה, יש גם לקבוצה השלישית פתרונות.

אני מרגישה שאני משתייכת לקבוצה הראשונה.

מעולם לא הרגשתי רצויה, לא בחרו בי בשיעורי חינוך גופני ולא הוזמנתי לאירועים חברתיים, במקרים מסוימים ובגילאים מסוימים זה היה בולט יותר, ככל שהזמן עבר זה נראה כמו תהליך טבעי שנבע משינויים חברתיים, ואולי ממילא זה היה קשור לכך שמלכתחילה לא הייתי "שייכת" לקבוצה זו או אחרת.

הפסדתי הרבה במהלך גיל ההתבגרות, אבל חשבתי שזה יעבור.

מעגלים חברתיים משתנים, אז למה שזה לא יעבור?

מי שקורא כאן כבר יודע שזה לא עבר, לא הרחבתי על זה בעבר ואני לא מתכוונת להתחיל בזה עכשיו, אבל לא הצלחתי להשתייך לאף קבוצה במהלך השנים שעברו.

אף אחד לא רצה אותי.

מבחינתי, אני מנודה.

לאנשים כמוני אין פתרון, אנחנו לא נלך ונצהיר בריש גלי שאנחנו מנודים, את העלבון בולעים ואת הדמעות משתדלים להזיל בשקט, בצד.

אבל העלבון קיים, התחושה שאני לא מספיק טובה כדי שיהיה לי מעגל חברתי, כדי שתהיה לי רשת ביטחון, היא אחת הגרועות שקיימות.

מי שלא מבין את חומרת המצב צריך לנסות ולדמיין את זה, לנסות ולדמיין כמה קשה זה בלי לדבר, בלי לתקשר, בלי לצאת ובלי לשמוע.

אני תוהה האם התנצלות מאלו שפגעו בי הייתה עוזרת.

כנראה שלא, כי התנצלות לא תחזיר לי את שנות החיים ואת הבריאות שאיבדתי, התנצלות לא תשקם את חיי, אבל אולי הייתי רוצה לשמוע את זה כדי לסגור מעגל.

אולי הייתי רוצה לשמוע את זה כדי לדעת שמי שהשתתף בנידוי הזה לא יגדל את ילדיו לנדות אחרים.