מאז סיכול המשט לעזה, מתרבה הביקורת על הדרך שבה מדינת ישראל הסבירה את עצמה.

כמעט תמיד יש ביקורת על ההסברה: תמיד אנחנו לא מסבירים כמו שצריך, ובמבחן התקשורתי הצד השני מקבל יותר אהדה, יותר תשומת לב, והעולם כולו פונה נגד ישראל.

לוחמה תקשורתית.

אז בישראל יש משרד חוץ, ויש משרד הסברה.

יש גם שר הסברה.

יש תקציב לא רע, רק שחציו הולך למשכורות ולהוצאות משרדיות שונות.

קצת כמו במקרי הרווחה, שבהם הרשויות פונות לגופים שונים שימלאו את תפקיד המדינה, גם כאן קמו אזרחים שהחליטו שנמאס להם.

נמאס מחוסר הבהירות, נמאס מזה שהעולם כולו נגדנו, נמאס מזה שאין מי שיסביר ויתמודד עם המתקפה התקשורתית.

אזרחים אלו הקימו קבוצות שונות, ופועלים בדרכים שונות, כשהעיקר הוא מדינת ישראל.

אנחנו בהחלט צריכים להודות להם על כך שהם לא נכנעו לאדישות.

הפעילות האזרחית למען ההסברה היא מבורכת.

לעומתה, משרד ההסברה רחוק מלהיות משביע רצון.

מאז סיכול המשט לא ראיתי שום ציטוט משמעותי מפי שר ההסברה, ונדמה שהוא נעלם לנו ככה, נציג הציבור שלנו.

שר ההסברה מקבל משכורת, כמובן, על עבודתו.

גם יועציו, פקידיו ושאר העובדים מקבלים משכורת על עבודתם.

אך עד היום, לא נתקלתי בפעילות משמעותית של משרד ההסברה, למעט מסע פרסום אחד, שלא היה רע, אבל רחוק מלהיות מבריק ורחוק מלשרת את המטרה, שהיא הסברה בישראל ובתפוצות.

למעשה, לא זכינו להתייחסות רצינית של משרד ההסברה מאז סיכול המשט.

אולי כדאי ששר ההסברה יסביר לאן הוא נעלם.

מי שכן חזרה לבמה, היא שרת החוץ לשעבר ויושבת ראש מפלגת "קדימה" בהווה, חברת הכנסת ציפי לבני.

הרבה זמן לא שמענו אותה.

מדי פעם היא צצה, משמיעה אמירה או שתיים כנגד ממשלת ישראל הנוכחית, וחוזרת למקומה השקט.

ביום סיכול המשט היא חזרה לבמה, התרוצצה בין אולפנים כדי להסביר את פעילות ישראל, והתפנתה בסוף היום כדי לבוא בטענות אל ממשלת ישראל.

שבוע לאחר המשט, אותה חברת כנסת הגישה הצעת אי אמון.

מעניין שבזמן מלחמת לבנון השנייה ובזמן מבצע "עופרת יצוקה" הייתה אחדות גם בבית הנבחרים, לפחות בקרב המפלגות הציוניות.

בזמן מבצע "עופרת יצוקה" ראש הממשלה בהווה, בנימין נתניהו, התרוצץ בין האולפנים, ולא זכור לי שפורסם באיזשהו כלי תקשורתי שהוא מתרעם על כך.

אחדות היא דבר חשוב, בעיקר במשברים.

אנחנו כולנו חיים במדינה אחת, ולכולנו צריך להיות עניין בהמשך קיומה.

אך מסתבר שזה לא העניין היחידי שעליו חושבת חברת הכנסת לבני.

היא לא מסבירה לשם ההסברה, היא מסבירה לשם הכיסא הנחשק.

היא ממהרת להגיש הצעת אי אמון, עוד לפני שמישהו החליט האם תוקם ועדת בדיקה פנימית.

למזלנו, היא לא טורחת להסתיר את רצונה.

היא לא יכולה להסביר ולהגן על המדינה בלי לתקוף את הממשלה.

הפעולות האחרונות שלה גרמו לי לתהות מה היה קורה אילו היא הייתה יושבת על כיסא ראש הממשלה כיום, מהן הכוונות האמיתיות שלה?

האם הדבר היחיד שעניין אותה היה ועודנו הכיסא?

לדעתי, להיות ראש ממשלה זו אחריות גדולה, ולפעול למען האזרחים זו זכות גדולה.

האם זה מה שרצו בוחריה?

ראש ממשלה שתפעל תמיד נגד יריביה, גם כאשר יש להם עניין משותף?

ראש ממשלה שחושבת יותר על הכיסא מאשר על טובת האזרחים?

אני עדיין לא מבינה למה מדינת ישראל צריכה לבקש רשות מהעולם לפני שוועדות התכנון והבנייה מאשרות תכנית זו או אחרת.

אני יכולה להבין שצריך לבקש אישור מהתושבים כאשר משנים את מרקם האזור, כאשר בונים גורדי שחקים באזור שרובו ככולו מורכב מצמודי קרקע.

אני לא מבינה למה אסור לנו לבנות בירושלים.

לא בדרום ירושלים, לא בצפון ירושלים, לא במזרח ירושלים, לא במערב ירושלים.

אומות העולם הפקיעו את ירושלים ממדינת ישראל.

ירושלים, בירתה של מדינת ישראל, הופקעה מידיה של מדינת ישראל.

איך לא חשבו על זה קודם?

הרי למדינת ישראל אסור לבנות בלי אישורן של המעצמות, כאילו מדינת ישראל הייתה פעוטה שנזקקת לתמיכה בכל צעד.

כמה נרחיק לכת בעניין הזה?

האם בשלב הבא נבקש אישור מאומות העולם לפני שניטע עצים?

אולי כל אחד ואחת מאיתנו, האזרחים, יצטרך לבקש אישור לפני שהוא רוכש דירה?

התלות הזו מסוכנת.

אנחנו נמצאים במדרון תלול.

מדוע שוועדת התכנון והבנייה תתאם עם אומות העולם הכרזה על אישור תכנית או על דחיית תכנית?

נדמה שאיבדנו את הכיוון.

ממדינה עצמאית, שנלחמה על עצמאותה, הפכנו למדינה תלותית שמפחדת להילחם על זכויות אזרחיה, שלא נדבר על לחימה לצורך הישרדות.

קרבות ההישרדות היחידים הם לקראת הבחירות, כאשר כל "מנהיג" מנסה לשרוד במפלגתו, לשכנע את הציבור שאין מתאים ממנו לתפקיד, ושרק הוא ישמור על ביטחון ישראל.

הדבר העצוב הוא שאף אחד מאותם "מנהיגים" לא הפגין מנהיגות.

אנחנו שוב באותו מקום שהיינו לפני קצת יותר משנה, ללא מנהיג שיעצור ויאמר: מדינת ישראל היא מדינה עצמאית.

ללא מנהיג שמוכן לסכן את יחסיו עם מנהיגי העולם על מנת לשמור על זכויותיהם של אזרחי ישראל, ובכללן הזכות לחיים.

האם שכחנו כמה שאנו זקוקים למדינת ישראל?

האם שכחנו את השנאה?

אם שכחנו, הרי שסוף השבוע האחרון היה אמור לתת לנו תזכורת קטנה.

השחתת אתר זיכרון, ירי טילים לנגב.

נכון, נורים פחות טילים לנגב, אך הירי לא פסק.

זו תהיה טעות נוראית לחשוב שהשנאה עברה מן העולם.

מדינת ישראל זקוקה למנהיג.

מנהיג שיידע לבוא ולהגיד: אזרחי מדינת ישראל קודמים לכל.

מנהיג שיבין שלעיתים מלחמה היא הכרחית.

מנהיג שיפנים שעצמאות היא ההפך מתלות.

הגיע הזמן שאומות העולם יבינו שמדינת ישראל היא לא פעוטה שזה עתה למדה ללכת.

מדינת ישראל לא צריכה לקבל רשות ממנהיגי העולם על מנת לבנות.

מדינת ישראל נלחמה על עצמאותה.

אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, ראויים לחיות לא פחות מאשר אזרחים של מדינות אחרות.

תארו לכם שהרוצח הסדרתי המתועב ביותר בתולדות המדינה היה מקבל חנינה.

לא כי היה ספק כלשהו בתקינות ההליך המשפטי, לא כי היה ספק באשמתו.

רק כי המדינה החליטה לשחרר כמה פושעים, כי מגיעה להם הזדמנות להתחיל מחדש, לקבל חנינה ולהתנהג כאילו לא בוצע שום פשע.

תארו לכם שהרוצח הסדרתי המתועב הזה היה מתגורר בסמוך אליכם.

באותה קומה, באותו רחוב, באותו יישוב.

תארו לכם שהרוצח הזה לא הביע מעולם חרטה על מעשיו.

תמיד מבט קר, תמיד חיוך רע, אכזריות שקשה לתאר.

תארו לכם שיחד עם אותו רוצח סדרתי מתועב שוחררו רוצחים נוספים, פושעים שלא מביעים חרטה, שהיו שמחים לחזור על מעשיהם.

תארו לכם שכולם היו מתגוררים בסמוך אליכם.

תארו לכם שהסיבה היחידה שמשחררים אותם, היא חייל אחד.

חייל שנחטף על ידי ארגוני האויב, חייל שמוחזק כבר שנים בתת-תנאים, שקשה לאמוד את מצבו במדויק, שכן אף נציג רשמי לא זכה להיפגש עימו.

תארו לכם שהתרחיש הזה מתממש מחר.

התרחיש הזה אולי לא יתממש מחר, אבל לפי הדיווחים בתקשורת, הוא יתרחש בקרוב.

חייל חטוף אחד, מעל מאה מחבלים, רוצחים, שאין בהם ולו טיפת חרטה על הזוועות שביצעו.

מחבלים שלא רואים פסול ברצח, כי הרי אנחנו "כופרים", אנחנו לא בסדר, אנחנו כובשים, אנחנו יהודים, אנחנו ציונים.

מחבלים שיחזרו על מעשיהם.

רוב הסיכויים הם שהם לא יגורו רחוק מאיתנו.

יהודה ושומרון זה כאן, לא רחוק מנתניה, לא רחוק מעפולה, לא רחוק מתל אביב, לא רחוק מחדרה, לא רחוק מכפר סבא, לא רחוק מירושלים.

אף אחד לא מבטיח לנו שיהיה שלום אחרי שחרור האסירים, להפך, מבטיחים לנו עוד חטיפות, כדי לשחרר עוד אסירים, עוד מחבלים, עוד רוצחים.

אף אחד לא מבטיח לנו שלא יהיו פיגועים אחרי העסקה הבאה.

האם גם אז נגיד שעדיף להציל נפש אחת ולסכן מאות?

תמיד מדברים על המחיר.

כאלה אנחנו, תמיד מחשבים כמה זה יעלה לנו בסוף.

אין כאן נוסחה מדויקת.

נשחרר חטוף אחד, נאבד חיים של מאות.

זה המחיר.

האם המחיר הזה מתאים לנו?

האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם על העסקה הזו?

האם לא חרגנו מהמסגרת?

אנחנו חייבים לפדות שבויים, אבל האם עלינו לסכן את חייהם של מאות אנשים לשם פדיון שבוי אחד?

שחרור מחבלים, רוצחים, הוא כניעה לארגוני האויב וזלזול במערכת המשפט שלנו.

חנינת רוצחים כמחווה או כחלק מעסקת פדיון שבויים היא זלזול בנו, האזרחים, כבעלי זכות יסוד בסיסית, שהיא הזכות לחיות.

כאשר אנו מצטרפים לקריאה לשחרר חטופים בכל מחיר, אנו מניפים דגל לבן.

ברגע שאנו מכריזים "בכל מחיר", אנו מוותרים על הזכות שלנו לחיות, אנו מוותרים על הזכות שלנו לביטחון.

אנחנו תמיד אומרים שחיי אדם מעל לכל דבר אחר.

העיקר הבריאות, העיקר שכולם בריאים ושלמים.

האם חיי האזרחים שווים פחות מחייו של החייל החטוף?

האם להם אין זכות להיות בריאים ושלמים, להיות חיים?