לפי מה שקראתי, האתר הזה עומד להיעלם בעוד ימים ספורים.

כל מה שכתבתי עומד להיעלם כאילו לא היה מעולם.

כבר אמרתי שאני חושבת שזו טעות, אבל גם אני יודעת שאני קטנה מכדי לעשות משהו כאן, וממילא אף אחד לא רוצה להקשיב למה שיש לי להגיד, כאן או בכל מקום אחר.

אני לא מספיק חשובה, לא מספיק ידועה, אין לי את האפשרות לשנות.

אני לא עיתונאית ולא סופרת, אין לי תעודה ולא מעמד.

האם הייתי יכולה להיות?

הרי מעולם לא פרסמתי בעיתון; לא ניסיתי, לפחות למיטב זכרוני, לבדוק את האפשרות הזו, מעולם לא חשבתי שבזה אעסוק.

היו לי תכניות אחרות, שהתבטלו לאור המציאות הלא מאוד נחמדה.

ככה זה, המציאות סוטרת לנו, לפעמים מעיפה אותנו באוויר מרוב הלם.

האם עשיתי טעות כשלא ניסיתי למנף את הכתיבה כאן כדי לכתוב בגוף תקשורת כלשהו, כדי להתקדם למשהו?

לא אדע לעולם.

בכל זאת, כתבתי כאן (הרבה!) על הדיכאון, הבדידות וגם על האובדנות, שליליות היא שם המשחק בחיים שלי.

לא הרבה מעסיקים לוקחים אנשים כמוני ביודעין.

אפילו חשש קל מספיק כדי שהריאיון המבטיח יסתיים בלא תגובה.

לא יכולתי לשנות את התפיסה הכללית לגבי דיכאוניים מכאן, לא יכולתי לשנות את התפיסה גם כשהיה מדובר באנשים "בשר ודם", שהכירו אותי, או לפחות שחשבתי שירצו להכיר אותי.

לכי תסבירי לאנשים שזה לא מידבק ושהתרופה הכי טובה היא להיות מוקפת באנשים שאכפת להם, מוקדם ככל האפשר.

נכשלתי בכל משימה, כמעט בכל משימה.

לא הצלחתי להשיג חברים טובים ולשמור עליהם, נדמה היה שאנשים לא רוצים אותי, אולי לא נדמה, בכל זאת, נשארתי לבד.

כשהמילים לא יצאו מהפה, הן יצאו מהמקלדת.

את התסכול הוצאתי כאן, את כל הכאב וחוסר היכולת להתמודד עם זה בצורה בריאה, כמעט את כל הכאב בעצם, אבל זה לא משנה, ידעתי שהמקום הזה קיים ושאני יכולה לכתוב בו, כתבתי בו, גם דברים שלא נראים חשובים בכלל, גם הרגעים שנדמה שדברים הולכים ומשתפרים, גם את הרגעים שמגיעים אחרי, הנפילות הכואבות.

בזמן האחרון אני מרגישה שאני נכנעת, לא משתוקקת לכתוב, המצב של המקום הזה מעולם לא נראה עגום יותר, וביום שאחרי לא אכתוב במקום אחר, זה כבר לא יהיה אותו הדבר.

הכתיבה שירתה אותי ככלי טיפולי, גם אם לא פתרה את הבעיה, הבנתי מה מציק לי, הבנתי כמה אירועים קטנים יכולים להיות משמעותיים, ואיך משפט אחד נחרט לי בזיכרון, דווקא כי ניסיתי להתייחס אליו כפשוטו, להאמין למה שנאמר לי ולא לחשוב על מה שעומד מאחורי אותו המשפט (לא דאגה כנה לשלומי), על כוונת הדוברת.

אם הייתי מבינה את זה בזמן, אולי היה לי קצת יותר טוב, אבל בגלל זה הדחקה והכחשה נחשבים למנגנוני הגנה.

כאן חיברתי את הנקודות שלא הייתי מחברת אחרת, הכתיבה אילצה אותי להתמודד עם העבר שממילא לא מרפה לעולם, רק כדי להבין שלא היו לי חברים, יותר מזה, לא הייתי קרובה לזה, אבל זו לא חוכמה לדעת את זה בדיעבד, אני יודעת, הייתי חייבת להבין חלק מאותה התקופה, ייתכן ולעולם לא אדע את כל הסיפור ולא אבין למה נראה שמעולם לא היה לי סיכוי.

נראה שזו הפעם האחרונה שאני כותבת כאן, אבל אין לי מושג איך נפרדים מארבע עשרה וחצי שנים של כתיבה. אני לא יודעת איך להפסיק, איך לסיים את הפסקה האחרונה, את המשפט האחרון, ומה בכלל תהיה המילה האחרונה? האמת היא שלסיום אין משמעות. לא כל עוד הסיום לא כולל בתוכו מסר של תקווה, משהו כמו "אם אני הצלחתי לצאת מזה, כל אחד יכול", ואני לא יכולה להגיד שיצאתי מזה, אני עמוק בתוך אותן הבעיות שכתבתי עליהן במשך שנים, לא הצלחתי להגיע לנקודה שבה אני יכולה לספר בשמחה על תפנית חיובית, כי היא לא קרתה לי. לא שלא רציתי, לא שלא ניסיתי, יש דברים שלא קורים. אלו החיים.