אני מניחה שאפשר להבין מהרשימה "My Private Notebook", שאני כותבת.

 <->

היא עמדה מול החלון, דמעה בעינייה. הן היו ביחד כל הזמן, הבטיחו לעצמן ששום דבר לא ישנה את זה. הבטיחו אחת לשניה ששום דבר לא ישנה את זה.  אם היתה לה מכונת זמן, היא היתה חוזרת לעבר ומספרת את זה לעצמה. סביר להניח שהיא מהעבר היתה רק צוחקת ופוסלת את הרעיון. היא לא היתה מאמינה לך, שבנות שפעם היו החברות הכי טובות שלה, נהיו מה"מקובלות" ושכחו לגמרי מאותה נערה שהיתה פעם חברה שלהן. אותה נערה שבתקופה הזאת, היא לבד. או לפחות מרגישה לבד, כשהיא יודעת שאין לה על מי לסמוך. היא כבר נפגעה בעבר, על ידי אנשים שחשבה שהם קרובים אליה. על ידי אנשים שחשבה שאכפת להם. כשהיא ספרה להן את זה, הן רק אמרו שזה עוד טריק שלה כדי שהן יחזרו לדבר איתה, ושום דבר לא השתנה. היא רק חושבת שזה השתנה.

אבל זה לא נכון. דברים השתנו - זה טבעי, והיא ידעה את זה. היא היתה צריכה לראות את השינוי הזה כשהן היו רק שתיים, ולא שלוש, כמו בשנים לפני.

"אני כמעט בטוחה שאנחנו מאבדות אותה," היא אמרה בשקט. הנערה שלצידה הנידה את ראשה לשלילה.

"את רק מדמיינת, הכל כרגיל".

אפילו אז, בתקופה שהן היו רק שתיים, הן התחילו להגיד לה שהכל כרגיל. אבל זאת היתה טעות. היא אכלה את עצמה מבפנים, אבל לא אפשרה לעצמה להישבר מולן. זאת תהיה טעות - הן רק יחשבו שהיא מסכנה, שהיא צריכה ליווי צמוד. וגם זאת היתה טעות שלהם. היא היתה צריכה אותן בתור חברות, לא בתור כמה בנות שחושבות שהיא רק עוד מישהי. לא אחרי מה שהן עברו.

הן טענו שהיא יכולה לסמוך עליהן. הן טענו שהיא יכולה לספר להן כל דבר, אבל כשאתה בקושי בקשר עם בן אדם - כמה אתה יכול לסמוך עליו? כשהיא הופך להיות מהפופולאריים, משתנה לגמרי ולא שם לב אלייך- כמה אתה יכול לסמוך עליו? אתה לא. וזה גם מה שהיא הבינה. היא הפכה להיות מסתורית יותר, קשה יותר, מתבודדת יותר. הדבר האחרון שהיא רצתה זה לראות בני אדם, ובמיוחד אותן. הן היו אומרות שהן מצטערות, היו איתה לשעה והכל היה חוזר להיות כמו שהיה לפני- היא היתה אוויר. היא התחילה להרגיש כמו... כלום.

ולפעמים, עדיף למות מאשר לאבד הכל.

<->

וזאת היתה הדרך שלי לספר את הסיפור שלי ושל חברות שלי. לצערי הרב, אנחנו עדיין במצב שאני אוויר, לא-אוויר לשעה ושוב אוויר פתאום. חבל.

אני חייבת להודות לשתי בנות שנמצאות איתי  למרות שהן לא איתי, ומוכנות להקשיב ולסבול אותי :)

דניאל ו-אוריה.

תודה. :)