פרק ראשון.

"מאדיסון! ניקולס!  רדו לפה!" נשמעה הקריאה מלמטה. נאנחתי כששמעתי את אמא קוראת לי, בניגוד לאחי הקטן שרץ במורד המדרגות במהירות. אני אף פעם לא אבין ממה הוא כל כך מתלהב – אחרי הכל, בדרך כלל כשאמא קוראת לנו בשמות המלאים שלנו, זה אף פעם לא טוב. או שאנחנו הסתבכנו בצרות, או שהיא הסתבכה בצרות. לרוב זאת האופציה הראשונה. לא הורדתי את אוזניות האייפוד שלי כשירדתי בשקט במדרגות.
אמא התחילה להסתבך בצרות קצת אחרי שאבא מת. היא הסתבכה עם גנבת אוכל, כסף, סמים... כשאני חושבת על זה, עד שנה שעברה היא בכלל לא היתה בבית. היא היתה בכלא. ראוי לציין שניק ואני גדלנו אצל סבתא שלנו רוב הזמן הזה, מאשר עם אמא. וכשהיא באה לקחת אותנו, לפני שלושה חודשים, ניק עזב כמעט מיד. אני סירבתי לעזוב. עשיתי כל מה שיכולתי; עד שסבתא חלתה. ואז הייתי חייבת לעזוב, בין אם אהבתי את זה או לא. ראוי לציין שלא אהבתי את זה.
"יש לי חדשות בשבילכם," היא אמרה, והיא נשמעה כמעט מתלהבת. תנשמי עמוק ותקשיבי, חזרתי על המשפט בראשי בזמן שאמא המשיכה לדבר. "אני יודעת ששלושת החודשים האחרונים לא עברו כל כך טוב. אבל זוכרים את הבית ליד האגם, שסבתא שלכם גרה בו? ובכן, היא מתה, ו-"
הרגשתי איך אני מתלקחת. "את פשוט אומרת שסבתא מתה וממשיכה הלאה? איך את מסוגלת לעשות את זה? היא היתה שם בשבילנו כשאת לא, היא היתה אמא שלנו כשאת לא, היא גידלה אותך במשך שנים! ואת פשוט ממשיכה הלאה?!" המילים נפלטו מפי כמו ירייה. לא יכולתי לסבול את זה. ומאז שאני זוכרת את עצמי אמא וסבתא היו ביריבות מסוימת-  אף אחד משתיהן לא הסכימה לספר לי למה. את ניק, מצד שני, זה לא ממש עניין.
"-והבית עובר לבעלות שלנו, ככה שאנחנו נעבור לשם," היא המשיכה, כאילו התעלמה לגמרי מההפרעה שלי. "ומאדי, פעם הבאה שאת רוצה להגיד משהו כזה, תחכי עד שאני אגמור. בכל מקרה, כמו שאמרתי לפני שמאדי הפריעה לי, אתם הולכים לעבור לשם לקיץ, ולאחר מכן אנחנו נחזור לפה. למישהו יש שאלות?"
"אנחנו חייבים?" ניק התלונן. "אני רוצה להישאר פה בקיץ. טוב לי פה, יש לי פה חברים – יש לי תכניות לקיץ!"
"ניק, אתה נוסע למחנה מוסיקה ותאטרון, בסדר? מאדי, את תסעי לשם, אני-" נשמעה דפיקה בדלת. כבר הכרנו את הסיפור הזה, ככה שזאת לא היתה הפתעה כשבאו שני שוטרים ולקחו אותה. השאלה היחידה שהיתה לי בראש עכשיו, היתה מי ייקח אותי לשם?

באותו ערב, כשהמזוודות שלי היו ארוזות, נשמעה דפיקה בדלת. ניק היה הראשון שהגיע לדלת, ושמעתי אותו צועק בשמחה מהמקומה הראשונה "דודה מיי!".
לרגע חשבתי שדמיינתי. הוא באמת אמר "דודה מיי." רצתי למטה במהירות, לא מסוגלת לשלוט בקצב רגליי, ישר אל מיי ואל ניק, שהשתחרר מחיבוקה. כבר שנים שלא ראינו את דודה מיי (היא אף פעם לא אהבה כשקראנו לה ככה. היא אמרה שזה גורם לה להרגיש זקנה יותר ממה שהיא), בעיקר בגלל שהקשרים בינה לבין אמא מנותקים. כשאני חושבת על זה, אמא ניתקה קשרים כמעט עם כולם, מאז המוות של אבא. ומי שהיא לא ניתקה איתו קשרים, ניתק איתה. אבל אני זוכרת את הפעם האחרונה שפגשנו אותה. זה היה לפני שלוש שנים, כשגרנו עם סבתא. היא לקחה אותנו לפיקניק – איך אפשר לשכוח.
"מאדי!" היא חיבקה אותי. כשהתנתקנו הבטתי בה- היא בהחלט השתנתה מאז שראיתי אותה. היא גזרה את שיערה השחור הגלי, שהגיע כמעט עד המותן שלה. משקפי שמש שחורות הסתירו את עינייה הירוקות, החודרות. "וואו. השתנית מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך."
היא לא צחקה – לפני כמה חודשים החלטתי לצבוע לבלונד. אולי זה לא היה הרעיון הכי חכם מבחינת הסביבה, אבל אהבתי את זה. ובסופו של דבר, זה היה מה שחשוב. בנוסף, שכנעתי את אמא לקנות לי עדשות, כך שעיניי הכחולות לא הוסתרו יותר מאחורי המשקפיים שהיו נחים בעבר על אפי. בהחלט הייתי שונה יותר -  לטעמי גם יפה יותר.
"מה איתי?" דרש ניק לדעת. גלגלתי את עיניי  - ניק תמיד רצה תשומת לב. בניגוד אליי, שנהגתי להיעלם.
"ניק, אתה לא השתנית," היא חייכה ופרעה את התלתלים שלו. הוא נראה קצת נרגז, אבל לא אמר דבר. "בכל מקרה, כמו שאתם יודעים-"
"-אמא שוב נתפסה," נאנחתי ונזכרתי ממש בכמה שעות לפני. היא נעצרה על החזקת סמים. מה שלא מפתיע במיוחד, אחרי ההתנהגות שלה. "אנחנו יודעים."
"אז אני באתי להחליף אותה." הסתכלנו עליה במבטים מבולבלים. מיי. להחליף את אמא? מיי  שנאה אותה. זה היה בלתי אפשרי. "אני יודעת מה אתם חושבים. אבל מישהו צריך לטפל בכם, לא?  בשביל זה אני פה. אני אוריד אותך במחנה מוסיקה ותאטרון, ניק, ומאדי – את ואני ניסע לבית באגם."
לא יכולתי לעצור את ההתרגשות שגאתה בי. פתאום הקיץ נראה הרבה יותר טוב, עם מיי ביחד איתי בבית, במקום אמא. עד כמה שאני יכולה לקרוא לה ככה. "את רצינית?"
ניק החמיץ פנים. "ומה אם יקרה משהו?"
"תתקשר אליי," היא ענתה בלי לחשוב. "יש לכם טלפונים, נכון?"
ניק היה הראשון שהניד את ראשו לשלילה. "אמא אמרה שהיא תדע כשמשהו לא בסדר, ואנחנו לא צריכים. גם מאדי. למרות שהיא כבר בת חמש עשרה," הוא אמר בשקט. "ואני שלוש עשרה."
מיי גלגלה את עינייה. "אל תדאגו, אני אטפל בזה. אני אצטרך ששניכם תבואו איתי לבחור לכם מכשירים – אני אעשה את זה על שמי, מכיוון שאמא שלכם אף פעם לא ידעה לטפל בכם. לפחות לא לפני שג'יימס מת. זה בסדר. ולפני שתשאלו – אל תשכחו שיש לי כסף," היא קרצה. איך אפשר לשכוח? מיי היתה אחת מהסופרות היותר מוערכות, והרוויחה מיליונים מהסדרה האחרונה שלה. קשה לשכוח.
"תודה," חייכתי בשקט. ניק רק הנהן.
"מישהו צריך לטפל בכם," היא חייכה. "עכשיו לכו תביאו את התיקים והמזוודות שלכם, נעצור לקנות לכם פלאפונים ונוריד כל אחד בתחנה שלו."
ניק ואני רצנו לקומה העליונה, כל אחד מוריד את התיקים שלו במהירות. תוך כמה דקות היינו באוטו בדרך לקניון, כשניק פשוט לא מפסיק לדבר במושב האחורי. הוא המשיך לדבר כמה כיף יהיה לו במחנה, כמה הוא הולך סוף סוף להרגיש שייך וכל מיני דברים בסגנון. את האמת, לא באמת הקשבתי.
"אז, מה את רוצה לעשות הקיץ?" שאלה אותי מיי בשקט. מסתבר שלא הייתי היחידה שלא הקשיבה לניק. "הגיעו שכנים חדשים מאז הפעם האחרונה שאת היית שם. אני חושבת שהבן הצעיר במשפחה בגילך, או שהם תאומים. בכל מקרה את תכירי אותם כשנגיע."
"אני לא בטוחה לגבי זה..." מלמלתי בשקט. לא ידעתי אם מיי שמעה אותי או בחרה להתעלם- בכל מקרה היא לא ענתה. בסופו של דבר, אף פעם לא הייתי בן אדם חברותי כל כך. גם כשניסיתי. לא מאז השנה ההיא, השנה הכי גרועה בחיי.

"מאדי! מאדי!" נשמעה קריאה מלמטה. הקול היה חלוש, אך חזק מספיק בשביל שאשמע אותו. אבא. רצתי במהירות למטה, מוצאת את אבא בכיסא הגלגלים שלו . "מאדי, תזכרי דבר אחד לפני שאני הולך. אני תמיד אהיה איתך."
הרגשתי איך עיניי מתמלאות בדמעות. "מה? אתה...לא, זה לא יכול לקרות! אבא!"
הוא רק הניד את ראשו. "הגיע הזמן שלי. אנחנו הולכים לבית החולים, שם אפטר בכבוד. המחלה משתלטת עליי, אני לא יכול להילחם בזה. להתראות, מדיסון. אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך," לחשתי כשאמא הובילה אותו לבית החולים. "תמיד."

"בפעם העשירית, מאדי, הגענו," שמעתי את הקול של ניק מאחור, קוטע לי את המחשבות. "את מוכנה להפסיק להביט בחלון ככה ולצאת כבר?"
יצאתי במהירות, ונכנסתי אחרי דודה מיי פנימה, בוחרת את הדגם שרציתי. היא הסדירה הכל, ניק הסתובב בחנות כלי נגינה ליד ואני חזרתי להרהר במוות של אבא. לא שרציתי; אבא היה היחיד שבאמת היה לו אכפת מה קורה איתנו. ועכשיו, הוא חזר  לאדמה. לשם שינוי הצטערתי שאין לי את משקפי השמש שלי שיסתירו את הדמעות. לא רציתי שכולם יתחילו לשאול מה קרה או לרחם עליי.
מאדי הושיטה לי קופסא קטנה, והובילה אותי ואת ניק החוצה. לא שאלתי כלום; לא פתחתי את הקופסא. רק רציתי להגיע לאגם... לאגם שלי.

הגענו לאגם מאוחר יותר באותו יום. הבית נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו – גדול, עם הצמחייה מטופחת מסביב ושערי הברזל הגדולים. חייכתי לעצמי חיוך קטן כשפרקתי את המזוודות. התחלתי לנקות כשמיי נכנסה לחדרי.
"לכי החוצה, תכירי את השכנים. אני אסדר פה."  הנהנתי בתודה, ויצאתי החוצה, מרגישה איך הפרפרים בבטן גואים בי. ראיתי את שני השכנים החדשים – הם נראו תאומים, בן ובת. הבת חייכה אליי, ושניהם התקרבו אליי.
"זאק," הבן הציג את עצמו ראשון. חייכתי לעצמי, והרגשתי את הסומק מטפס במעלה צווארי. זה לא יכל להיות... אני סתם מדמיינת. נכון? "וזאת אחותי, לוסי."
"אני יכולה להציג את עצמי, זאק," לוסי- האחות, גלגלה את עיניה. "נעים להכיר אותך...?"
"סליחה," התנצלתי. "מדיסון. מאדי בקיצור."
"נחמד להכיר אותך, מאדי," זאק חייך אליי. יכול להיות שהקיץ הזה הולך להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא נראה.