אני לא יכולה יותר. הסביבה, כולם מצפים ממני למשהו. מאז ומתמיד אהבתי לעזור לאנשים, אבל יש הבדל בין לעזור ובין לאבד את החיים שלך בשביל לעזור ולחשוב על אחרים. וכרגע, זה בערך מה שקורה לי.

ביקשת ממני לעזור לך. שאלת אם אני פנויה. בפעמיים הראשונות לא היתה לי בעיה לעצור את מה שעשיתי ולעזור, ועשיתי את זה בכיף. באמת. וגם התוצאה יצאה לא רעה. בפעם השלישית שבאת הייתי עסוקה. ידעת שהייתי עסוקה. עשיתי משהו בשבילך. בשביל שתינו. אמרתי לך שאני לא יכולה, ועשית לי פרצופים. לא יכולתי לסבול את זה, ובאתי. רצתי בין המטבח לחדר שלי, ווידאתי ששום דבר לא ישרף ושלך לא תהיה בעיה עם התוצאה ושנשב ביחד. ברצינות? זה כבר עשה לי כאב ראש. בפעם הרביעית התחלנו להתווכח והחלטת שאני לא רוצה לעזור יותר. בסך הכל אמרתי שנמאס לי מהתמונה הספיציפית הזאת.

ולא רק את. כולם מסביבי מצפים ממני למשהו, לסוג של התנהגות מסוימת, לרוץ אליהם כמו כלבלב כדי לעשות מה שהם מבקשים. בסופו של דבר אני הולכת לישון בשתיים או בשלוש, כי הלילה הוא הזמן היחיד שאני מספיקה לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. ואני פשוט לא יכולה יותר. אני מנסה לחייך, אני מנסה להגיד שזה בסדר, אבל כמה בן אדם כבר יכול להחזיק? כמה חשבתי שאני אוכל להחזיק את זה לפני שאני אשבר לגמרי? מסתבר שלא מעט.

אני פשוט לא מבינה דבר אחד. בשביל מה אני קיימת? בשבילכם? בשביל אלה שאומרים לי לחיות את החיים שלי, ואז הופכים אותם למה שהם רוצים? לאלה שמכירים את כל הנקודות הרגישות שלי, ומנצלים אותם? לאנשים שמחליטים שאפשר לזרוק אותי כמו זבל, ושאני לא אפגע? למה אני חייה, תגידו לי?

בשביל לחיות את החיים שלי.

אז אפשר קצת לנשום?