אני תמיד אוהבת התחלות חדשות. הבעיה היא שאני מתחמקת מסופים.
אז הנה עוד התחלה חדשה בלי סוף קבוע ומסויים,משהו שפחדנית סדרתית מסופים כמוני הייתה צריכה. למה אני מפחדת כל כך מסופים? שאלה טובה. אולי זה בגלל שמאז ומתמיד הייתי זאת שקורים לה דברים רעים, ועד שהגעתי למעמד שבו רק דברים טובים קורים לי אני לא רוצה שהם ייגמרו. בקיצור,מי אני בדיוק? מיי ניים איז לוי. רון לוי. (כן,אני בת. לא,רון זה לא שם רק של בנים!) ופתחתי את הבלוג הזה כי אני עומדת בפני הרבה התחלות חדשות עכשיו. יותר מידי. טוב נו,האובססיה שלי להתחלות חדשות פשוט בגדה בי ואלף התחלות חדשות קופצות עליי בבת אחת עד שאין לי זמן אפילו לקחת נשימה! אז אם אי אפשר לנשום,לפחות שיהיה איפה לפרוק את זה :)
אז כן,אני פותחת את הבלוג הזה בגישת "לכי תדעי מה מצפה לך." כי פשוט...
המון דברים מצפים לי.
ואין לי מושג מה יהיה או איך יהיה...אני חייבת להודות שיש משהו כיף בפחד של ללכת אל הלא נודע. הפרפרים האלה בבטן,לא הפרפרים הנמושות האלה של אהבה,אלא פרפרים רועמים וחזקים שבאים להראות לך שאת כאן לבד מול שביל ארוך שאת הסוף שלו לא ניתן לראות באופק.
"לכי אחריי האבנים הצהובות,דורותי"
נראה לי שזה מה שאעשה. אלך אחריי האבנים הצהובות. אבל לא האבנים הצהובות הסלולות,באותה הדרך שכולם הולכים בה. באבנים הצהובות האלה שאני אסלול בעצמי כדי להפוך את הדרך המפחידה הזאת לדרך שלי.