אני אוהבת בקרים של יום שבת, במיוחד כשאין לי תכנונים להמשך היום.
הזדמנות לחשוב מחשבות על החיים. לשמוע מוזיקה, לקרוא את הליריקס ולנתח את המילים בראש בקפידה. לצאת למרפסת ולהסתכל על כל הדברים שאני מפספסת בימים רגילים - התנועות של כנפי הציפורים בזמן שהן עפות, הציוצים שלהן, הטקסטורה של הקירות בבניין ממול, הפרחים החדשים שצמחו על העלים.. להכין לעצמי ארוחת בוקר. כל זה, בלי הפרעה של אף גורם חיצוני. ובקיצור, להירגע ולאגור אנרגיות להמשך השבוע.
עם כמה שאני מאמינה בזה שהעבר הוא חסר משמעות פרט להשפעות שלו על ההווה, למה קשה לי להאמין בזה בעצמי?
למה אני נזכרת בשיחות הנפש שלי ושל אוקסיג'ן* שקרו וחלפו, והרבה דברים קרו אחריהן? למה זה תמיד גורם לי לחשוב, לא עליו, אלא על כמה שהבעיות שלו קלות לפתרון, כמה שהוא מסתבך עם כל העניין וזה שלא ניתנת לי הזדמנות לעזור? אולי זה בגלל זה שמה שעובר עליו דיי זהה למה שהיה יכול לקרות לי. אני אספר עליו בקצרה. אני רואה בו הרבה דברים מעצמי אבל הוא גם שונה ממני בהמון. אני תמיד פותרת את הבעיות שלי ישר ולעניין, במכה אחת חדה. הוא מסתבך ומסתרבל עד שקורה משהו ואחרי כמה זמן גם זה מתפרק. אולי הוא צודק כי הוא לפחות מנסה, וזו לא אשמתו שלא מצליח לו. אבל מהצד השני, איך אני יודעת תמיד אם זה יצליח או לא? ואם לא, אני פשוט ממשיכה לחכות למשהו יותר טוב ומעבירה את האנרגיה שלי למטרה טובה יותר. אני לא יודעת למה זה מפריע לי. But it simply does. אולי כי אני לא יכולה לראות אדם עם פצע שלא נסגר בלי לרצות לעטוף את העניין בתחבושות ולגרום לו להחלים (סליחה על המטפורה המוזרה)
למה כשיודיד הכסף* אומרת לי שהיא מצטערת וכן אכפת לה ממני והיא כן אוהבת אותי כל כך קשה לי להאמין? היא הביאה לי יחס רע במשך קצת יותר מידי זמן, וקשה לי לשכוח. איך ממשיכים הלאה? איך אדם שהפריע לו שאני מסתובבת עם אנשים אחרים חוץ ממנו ורצה "לכלוא אותי בכלוב" באופן מטאפורי, יכול להיות אכפתי כלפיי? זה סותר אחד את השני.. או שזו אני שלוקחת הכל באופן טוטאלי מידי..
למה כשרע לכלור*, זה גורם לי לגכח? היא עשתה לי רע והביאה לי סוג של "מכה מתחת לחגורה".. אבל עדיין, זה קרה מלפני הרבה זמן יחסית. למה זה מפריע לי שאני לא מסוגלת לשכוח, ומהצד השני מפריע לי שאני תוהה בעניין הזה? היא עשה את זה כי היא אדם מעופש ומקולקל מבפנים. כנראה שהיא רצתה להדביק אותי בעובש הזה (ושוב סליחה על המטפורה הדוחה) אומרים שאם רוצים לעשות את ההכי רע לאויבים שלך סולחים להם, עד כמה המשפט הזה נכון במקרה הזה?..
*סליחה על השמות הטיפשיים, אלה הדברים היחידים שעלו לי לראש. ד"א, גם המינים של רובם שונו. מי שחושב שזיהה אותי, קרא את זה, ו"הבין" על מה אני מדברת - אתם לא באמת מכירים אותי. תפרשו.
אני תוהה אם תחושת החופש תגרום לי להתעצל ולהתבטט (מלשון בטטה) כל היום, או לנצל את האנרגיה שלי לעשות דברים חיוניים. בכל אופן, אני לא יכולה לחכות.
שיר שמראה קצת ממה שעובר לי בראש. אני מתה על השירים האלה שזה נראה כאילו הם נכתבו מהמחשבות שלך.
החיים הם כמו הצגה עם אפקטי הבמה הכי טובים שיכולת לחשוב עליהם, רק שמחלקים אליה כרטיסים בחינם.
בד"כ אני לא נוטה לעדכן/להיות על המחשב/להיות ערה בשעה הזו. מה קרה אתם שואלים?
אז ככה, חזרתי גוססת מבית הספר, ואיך שהגעתי הביתה נשכבתי על הספרה ונרדמתי. קמתי אחרי שעה. אח"כ התכוננתי למבחן במתמטיקה שיש לי מחר, יותר נכון היום. כל היום. כל הפאקינג יום. הלכתי לישון ברבע ל12 ונחשו מה, לא עצמתי עין עד עכשיו. למה אין איזו מכונת זמן שאני אוכל לדעת שאני לא ארדם ולא לבזבז את הזמן היקר הזה על למידה למבחן שאני לא אעשה?.. אני מקווה שהמורה יביא לי מועד ב', אבל גם אם לא הציונים שלי (חוץ מהבוחן הארור) טובים, 100 ו96. מתמטיקה זה מקצוע כל כך שטני, ארור, מרושע וחסר רחמים, אבל הגיוני, מדויק, מחושב, הגיוני ושימושי בו זמנית. האכזריות בעובדה שיש רק דרך אחת לפתרון נכון, אין מקום לדעות שלך, להשקפה שלך ובאופן כללי, אלייך, במתמטיקה. שלא כמו במקצועות בספרות שבהם הדעה ויכולת ההבעה וההבנה שלך הם הרוב. מצד שני, הדיוק, ההתמדה שצריך להשקיע במקצוע בשביל להבין, להשתמש נכון בכל הנוסחאות ובאופן כללי להכנס בחומר גורמים לי להעריך אותו. יש לי רומן דיי מסובך עם מתמטיקה כפי ששמתם לב. מצד אחת, מצהירה בכל פעם מחדש שאני שונאת מתמטיקה/בני גורן, מצד שני נהנית לפעמים לפתור את התרגילים בשביל להראות לעצמי שהנה - אני יודעת. אני מסוגלת. אני מצליחה. מצד אחד מרגישה שהמוח שלי מתמוסס מכל המספרים ולא מצליחה להרדם אחרי יותר מידי התכוננויות, מצד שני בין התלמידות הכי טובות של השכבה במקצוע. אני דיי מלאה בניגודים
יש לי הרבה שאלות. תמיד. והרבה מה לאמר, ואני מעדיפה לשמור את הרוב לעצמי.
אני מאמינה שידע הוא הנשק הכי טוב שקיים, והנה אני מספרת כל מיני מחשבות אישיות לאנשים שאני בקושי מכירה. אני מרגישה כל כך טיפשה לפעמים, וכל כך חכמה כמה רגעים אחרי זה. יש רגעים שאני מרגישה יפיפייה, ורגעים שאני מרגישה פשוט מעוכה כזו, עייפה ולא רעננה. אני מכורה לפייסבוק, וכל כך שונאת את הזמן שהוא מבזבז לי. אני לא מאמינה באידיאולוגיה של כל עניין הגזענות, אבל איכשהו מתוך הרגל בעצמי מפלה לרעה ערבים, ומרגישה יותר שייכת לימנים מאשר לשמלאנים. אני לא מאמינה בקפיטליזם, אבל מנהלת אורח חיים קפיטליסטי. טוב, אבל זה לא ממש נתון לבחירתי. מזעזע אותי כל מה שעושים לחיות בתעשיית הבשר, אבל אני עדיין אוכלת אותו כי בלעדיו אני בטח אפתח אנמיה. אני מאמינה באהבה, אבל בעצמי לא אוהבת אף אחד בסביבה שלי. עם כל האנשים אף אחד לא מתאים, ואלו שנראים שכן - בסוף נמצאים בהם הפאקים הכי גדולים שהורסים הכל. לפחות בעניין הדת יש הגדרה לדעה שלי, אגנוסטיות. אני לא שוללת את קיומו של ה', אבל קשה לי להאמין לזה כל עוד אין לזה הוכחה כל שהיא. אני בטוחה בכל כך הרבה דברים ומערערת עליהם מהצד השני. אני רוצה להיות באמצע החלום העשירי, ובמקום אני יושבת ומתפלספת.
הייתי רוצה להיות עם תעודת בגרות נוצצת, סטודנטית מצטיינת למקצוע כמו רוקחות, שיזמינו אותי לעבוד במעבדה בלונדון ושם אכיר בריטי שרמנטי ואז נהגר יחדיו לקנדה/אם המצב ישתפר בבריטניה נישאר שם. אני צריכה לעבוד הרבה בשביל להגיע לזה. 3 שנים בתיכון+שנתיים בצבא+5 שנים על-יסודי, וואו, 10 שנים. אני אהיה בת 24.
ולכל הציוניים המקסימים שמזדעזעים מכך שמחשבות על הגירה מתעוררות במוחי היהודי, וחושבים על האנטישמיות שם בחוץ, תנו לי להגיד משהו. אני מאוד תומכת בכל עניין הציונות, זה שליהודים צריך להיות בית לאומי. מאוד. אבל הבית הזה הולך וכשל. אחרי מלחמת ששת הימים, המדינה אולי הייתה בנק' המקסימום בפרבולת ההצלחה המדינית שלה - כיבושים רחבי ידיים, התרוממות כלכלית, ממה שידוע לי אחוזים ירודים של פשיעה (לפחות נמוכים משל היום) וכולי. אבל משהו קרה באמצע, ואתם יכולים להגיד לי שאני מסתכלת על השלילי ואולי אתם גם צודקים, בכ"ז אני כותבת את זה כשהגוף שלי אחרי שנת שינה אחת בודדה. מישהו, לא זכור לי מי, אולי נשיא/שר כלשהו אמר "היהודים הם כמו דשן, בריכוז קטן הם משבחים את התוצרים, בריכוז גדול כל העניין סתם מסריח", ולמרות שזה נאמר בציניות מסויימת יש היגיון בדבריו. היהודים בגולה שלטו במרבית המשרות הנחשקות, היו בין המדענים המוצלחים ובאופן כללי הביאו הישגים בעלי משמעות לעם היהודי. כמובן שהיו גם את פשוטי העם כביכול, אבל גם הם לא הרוויחו מכספי אבטלה ועמלו בבתי עסק פרטיים ופשוטים, או בקיצור - שילמו את מחייתם בזיעתם. זה גם למה הנאצי הגרמני כל כך שנא אותנו. הוא חי בתנאים גרועים כי היה עצלן ו"היהודים הארורים לקחו לו את כל המשרות". Whatever you'll say you lazy gett. השנאה והקנאה (לעמו וביהודים) העזים והמתפרצים האלו לדעתי הביאו אותו לשלטון, ע"י אנשים שהזדהו איתו בתקופה ההיא של השפל הכלכלי, אבל נשמור את הנושא הזה לאחר כך. נחזור לנקודה הקודמת - משהו קרה בדרך. ראש ממשלה נרצח (ולא משנה אם לא הסכימו עם דעותיו השנויות במחלוקת, לא צריך לרצוח, בייחוד לא דמות לאומית חשובה). מדווחים על רצחים במשפחה (וגם של כנופיות פשע) על ימין ועל שמאל. מדינת ישראל ממוקמת במקום השני בעולם בשתיית אלכוהול בקרב בני נוער. הגזענות חוגגת: מאשימים את הרוסים בכל מה שצוין קודם (חוץ מהחלק של רבין) - בעוול שלא בכפם לדעתי, הרי בכל עדה/קבוצת אנשים רנדומלית יש את הכבשים השחורות ואת האנשים ההגונים. גם האתיופים לא אהודים במיוחד. נשיא אונס ובניגוד לעקרון "שוויון בפני החוק" שמלמדים כל ילד בכיתה ט' במדינת ישראל - לא הושיבו אותו בכלא מיד אלא התירו לו לשבת בביתו וליהנות מפריבילגיה, וכך אנס ככל האנסים מסתובב חופשי בינינו. האינפלציה ועליות המחירים עולים מעל כל גבול ולא מאפשרים לאנשים רבים שאין באפשרותם לעבוד ליהנות מחייהם כפי שיכלו אילו המס היה מעט נמוך יותר. הביטוח הלאומי מבטח את כל הבדואים עם מיליארדי הילדים והחרדים (לא שחלילה יש לי משהו נגד אורח חייהם, אבל מישהו במשפחתם צריך לעבוד אפילו אם במשרה חלקית. עם קצב הגידול באוכלוסייתם בסוף הם יהוו את הרוב, ומה קורה כשרוב המדינה חיה על חשבון משלם המיסים? הכלכלה קורסת) ופחות את מי שזקוק לכסף הזה יותר כיוון שאין באפשרותם לעשות מאומה לגבי מצבם - קשישים ושרידי שואה, נכים ואמהות חד הוריות. מס ההכנסה לוקח יותר מכיסם של בני המעמד הבינוני מאשר מהעשירון העליון (לפחות לפי ידיעתי) וכך מחזק את הפערים בין המעמדות ואף תורם להיעלמות המעמד הבינוני. אנו מוקפים באויבים (למי שעוד לא שם לב) ובקצב הזה תקום מדינה פלסטינית ברצועת עזה - ועם הנשקים שמצרים העבירה להם, יש סיכוי גדול מאוד ל"מלחמת ששת הימים 2" רק שלי נראה שעם ההיערכות הלקויה של הצבא שלנו במאורע פשוט כמו אזרחים לא חמושים שמטפסים על גדר הגבול יהיה להם קשה להתמודד עם מספר צבאות חמושים. הנוער בארץ מדרדר משנה לשנה - בכל שנה הם מתייחסים בבוז גדול יותר ויותר לצוות בית הספר ולהוריהם ומשקיעים פחות בעתידם ויותר בלהתבטל. בקצב הזה מפחיד אותי איך המדינה תיראה בעוד 20 שנים. אני מקווה שיום יבוא ומישהו יוציא אותנו מהבוץ הזה.
וואו, חשבתי לכתוב משהו שונה לגמרי, אבל פוליטיקה זה גם טוב.
אין לי מושג איך להמשיך מפה וזה יהיה ארוך מידי אם אני כן אמשיך, אז אני אסיים את זה כאן. שלכם, אודרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
