יש את הרגעים האלה שאתה מתחיל לקרוא שיחות עם אנשים קרובים מהעבר..
אז עשיתי את זה בשיחות עם חברה שלי.. חזרתי אחורה ומצאתי כמה דברים שכתבתי לה שקשורים בדברים שעשית לי או אמרת לי
וזה היה פשוט אוווווץ' אחד גדול וכואב..
מין צביטה ישנה שרק ההד שלה נותר להדוף אותי.
והנה קטע שהיה בסוכות נדמה לי לפני שנה:
ישבתי על הכיסא בחדרי ונגעתי קלות בגיטרה..
פתאום אני שומעת "טל?.." והוא נכנס לחדר שלי.. ומתיישב על המיטה ליידי..
"מה נשמע?.." ,"בסדר.. מה איתך?" אני שואלת בחשש.. "ב"ה מעולה.. מה.. מנגנת?.." ,
"אממ.. מנסה.. היא לא מכוונת.." "תביאי.." הוא לוקח.. מכוון מנגן..
ואז אני מבחינה שהוא התחיל ללכת עם שרשרת זהב.. "מה.. התקדמת לשרשר?"
אז הוא מתחיל לספר לי עליה.. ושואל אותי כל מיני שאלות
הוא קולט שציירתי על הקיר.. וכתבתי שם משפט כזה:
"trying to forget someone you loved is like to remember someone you never know.."
"פשש.. איזו ציירת ממש כישרונית.." , "זה סתם.. שיעמם לי.."
והוא קורא ומשתתק.. ושואל שוב "אז מה.." , "חיים.." אני אומרת בקושי.
"כן אה.. חיים.." הוא מחייך אליי את אותו החיוך כמו אז ואני מרגישה עוד יותר רע.
והוא שואל "מכירה את השיר של שרית חדד כשהלב בוכה?"
"אממ כן.." , "סתם ישבתי ניסיתי אקורדים ומצאתי תשמעי.."
והוא מנגן ומתחיל לשיר והדמעות עומדות לי על הקצה..
ולמזלי הוא מפסיק, ואז באשמתי הוא עובר לשיר אחר בשם "הזדמנות שניה" באנגלית
ויש שם משפט שאומר "לפעמים להתראות זה הזדמנות שנייה.."
הוא מגעי למשפט הזה ומסיים.. הוא מניח את הגיטרה
ואנחנו יושבים ושותקים במשך דקה "אז את באה לשחק פוקר?.."
"תכף אבוא.. " אני לוחשת "בטוחה?
"כן.. אני כבר באה.."
הוא קם ויוצא ואני נעמדת בחלון כשדמעות מחליקות לאיטן ואני מבולבלת וכואבת.
הוא המשיך בשלו.. ואז כשכולנו יצאנו ביקשתי ממנו אם נוכל לדבר והוא אמר לא והלך.
וזה עוד איכשהו זיכרון עדין ומתוק שאחרי הפרידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
