יושבת עכשיו באיזה שיעור באוניברסיטה וכבר לא מבינה.....
לא מבינה איך הגעתי לפה
מה עושים
מה הלאה....
אני בדיכאון, כל כך בדיכאון.
מתבודדת מאנשים, מהעולם....
אין חברות, אין חברים
החבר....הוא שם....ו?
הוא לא יודע....הוא לא רוצה לדעת
כל הזמן רוצה לבכות
דמעות יושבות בקצה העיניים....ומתפרצות.....ומתפרצות.....
חצי שעה ללא בכי...והנה זה קורה שוב
ואני כבר באמת לא יכולה
לא יכולה לצחוק
לשמוח
לדבר
לנשום.... פשוט לנשום
אין את מי לשתף, אין במי להתמך..... "הכל טוב"
וכבר לא מבינים פה למה אני בוכה.... כל הזמן בוכה
והלימודים....אני כל כך לא שם.... "מצטיינים" עלק...בטח....
ואני רק רוצה לרדת ולרדת ועוד ועוד ועוד...ואני אפילו לא קרובה ליעד...אפילו לא רזה עדיין...סתם כלום...רזיתי קצת ו? זה לא באמת עוזר.... זה לא מספיק
ויש עוד כל כך הרבה....סתם נראת נורמלית.
הולכת לשרותים.... מסתכלת במראה.... ולא יכולללההה!!!!! צובטת את הלחיים השמנות, היריכיים, הבטן... איפה העצמות שלי? איפה הן???? תצילו אותי בבקשה!!!!
בלי רזון כלום לא שווה... והרי "כשאהיה רזה הכל ירגיש יותר טוב"...כן בטח!
הדיכאון הזה....הוא אוכל אותי.... אוכל כל תא עם קצת חיים....
לא חיה יותר.....רק מתפקדת...וגם זה בקושי.
קראו לי "וואנדר וומן" היום.....כמה אירוני! אם הם רק היו יודעים...
אז אני פה ושם...ולא בשום מקום...ועושה ורצה...אבל באמת מאובנת.
ואני כבר לא יכולה....כי הדיכאון משתלט, וזה כל כך מהיר וחד.... והריחוק הזה... הוא כואב....
כי כשאני בוכה, אף אחד לא מחבק, ולא מעודד ולא מנחם... כי אף אחד לא כאן (את לא כאן),
אני לבד....אני, אנה, והדכאון שמחבר בנינו.
אז אולי שווה כבר ללכת ולגמור עם הכל?
כי באמת שכבר לא שווה לי להיות כאן....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
