|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
השבוע האחרון מזמן לי ימים כמותם כבר הרבה זמן לא נראו פה באיזור.
קרמה אולי?
למרות שייתכן בהחלט שיש לה נסיבות מקילות, כמו העובדה שאני מתפקד בצורה נוראה בחום המטורף הזה, שההמתנה הזו להודעה שאני מחכה לה מורטת את עצביי, שאני סובל בעבודה, שהורעלתי היום על ידי סלט טונה אכזרי במיוחד.
אם כן, אחרי הרפתקאות קולינריות אגדיות עם סלטים למיניהן חשבתי שלא ארצה לנסות לעכל שום דבר אחר היום, אבל העובדה שלא אכלתי כלום לפני הסלט ההוא, שנראה לאחרונה נפלט מגופי במהירות של 240 קילומטר לשעה, התחילה להציק לי באותה שעה קסומה – השעה שבה הסופרים *כמעט* נסגרים, אותה שעה מופלאה ונפלאה שלמדתי להכיר בחושי המחודדים היטב ובה אני נוהג לערוך את רוב הקניות שלי. אותה שעה בדיוק שהוקדמה מסתבר חד צדדית ללא כל הודעה מוקדמת.
אם כן, הערב עמד בסימן חיפוש סופרמרקטים פתוחים כשאני, שנראה לפעמים מרצה ברחובות לרוכבים ושבים לגבי החשיבות של לבישת מיגון מתאים יצאתי מהבית עם לבוש שהיה ממוגן כמו שרק נעלי בית וטרנינג יכולים להיות ממוגנים ויצאתי לעבר הסופר הקרוב.
הו, הסופר הקרוב, זה שאני רואה מרחוק כל יום ומגרש החניה שלו נראה שוקק חיים כמעט כמו שהסלט הארור הזה היה נראה תחת מיקרוסקופ במעבדה של משרד הבריאות רגע לפני שמישהו היה מחתים "אינו ראוי למאכל אדם" (יש לקרוא בקול של השמן מכולבוטק) על הטופס, הסופר הנהדר הזה, בו יש לחם בשפע והנקניק זורם כמו יין ממש, רק לא באותה שורת מדפים (הנקניק ממש ממול כשנכנסים והיין בצד ימין) אז הסופר הזה בדיוק, זה שאף פעם לא סגור כשאני לא מחפש לחם ונקניק. היה סגור.
הו, מה קשים חייו של קוסם רעב בשעת לילה כלל לא מאוחרת ביום בו כל הסופרים מתגלים כסגורים.. לא אלאה אתכם בכל פרטי החיפוש שיכל בקלות למלא פה ארבעה עמודים בכתב צפוף והיה מעלה את הפופולריות שלי לשחקים ולו רק בגלל התיאורים של הבחורות חשופות החזה שהיו בעמוד 2 למעלה, 3 באמצע ו4 (איזכורים פסקאות א, ג, ובנספח 3 – "אינגה, מחקר היסטורי”).
לא לא, נוותר על כל התיאור הארוך, ולו רק בגלל שאין לי כוח להקליד ונקפוץ לחלק בו אני עומד מול הקופה בספק-פיצוציה-ספק-מכולת-ספק-תחנת-סמים, מניח את הקסדה עליה, כאילו לתבוע בעלות, ואז הולך ומתחיל לערום פריטי מזון הכרחיים לשעות כאלה כמו בקבוק מיץ תפוזים (מלאכותי), חבילת נקניקיות (מתובלות? כוס אמק), לחמניות (מחיטה מלאה ??? מה לעזזאל?) וחרדל (לפחות את זה אי אפשר להרוס לי).
בעודי עורך את מסע הקניות המפואר שלי אני קולט שאותו בחור עומד מול הקופה ומול המצרכים שלי לכל אורך המסע (לא כולל התיאורים בנזכרים לעיל של הבחורות, כולל אינגה) ומתכנן רכישה מפוארת של סיגריות, או יותר נכון בודק כמה סיגריות הוא יכול להכניס בחמישים השקלים שיש לו, כשהוא מנסה להתקיל את המוכר בשינוי תכוף של סוג הסיגריות הרצוי (אז כמה סיגריות אם אני רוצה פאל מאל? וכמה אל אם כחול?).
או רגע, זה לא היה מעניין כמו שחשבתי, בעצם אולי נקפוץ עוד הלאה? לחלק בו אני מניע את האופנוע, עולה עליו, וקולט רכב ובו שלוש בנות מתחיל לצאת מהחניה ממש שניה לפני שאני מושך את הגז, אבל בהיסוס. הו, ההיסוס..
שוב, פרקים רבים יכולים להיכתב על צורת הנהיגה המיוחדת של שלוש בנות שנוסעות במהירות צב תוך כדי חסימת כל אפשרות לעקיפתן והגעה מהירה יותר הביתה להתייחדות בזק עם הנקניקיות והחרדל, אני מניח שפרקים כאלה יצונזרו בשל כמות הקללות הגבוהה שתהיה בהן לנוכח הוויכוח תלת הראשי שהתנהל ברכב שלפני לגבי אלוהים יודע מה. (אני יכול לנחש אבל - "אבל יותר מהר אם תפני בצומת ימינה", "זה בכלל שמאלה בצומת", אז בואו נעצור באמצע בכביש ונפתח דיון על זה אולי, במקום להגיע לצומת ולראות?)
בלק אאוט זמני, והדבר הבא שאני זוכר הוא את הצליל המיוחד שהמנוע יודע להשמיע כשהוא על הקו האדום במחוג הסל"ד ואותי עוקף את נושאת-המתווכחות בעדינות שלמדתם כבר להכיר ולאהב (ואני רק מנחש שהן לא למדו לאהוב), אבל עם מטרה נעלה - להשיב בנים אל גבולם ומטבחם יחד עם נקניקיותיהן הספורות והמעטות שנקנו בדמים וגם היו יקרות אחושרמוטה, רק כדי לגלות שניות ספורות אחרי ההתנפלות הצפויה שהבטן שלי לא שותפה להסכם הפסקת האש שנחתם זה מכבר.
אז מה, קרמה?
| |
נסיון כושל לכתוב פוסט.
אני מנסה לשדל את אהובתי לכתוב לי פוסט, להצהיר על אהבתה המוחלטת אליי, ומוצא את עצמי כותב לה במקום, רק שאין נושא.
"אני לא חזק בנושאים" אני אומר. "על תותים" היא אומרת, "תכתוב לי על תותים".
ומיד אני נזכר איך הבוקר בשוק עמדתי מהופנט וראיתי דוכן ובו ערימת תותים אדומה מרהיבה, ערימה ענקית, וכמה קשה היה לי להתנתק ממנה ולחזור לקניות שלי, לתותים לא יהיה לי מקום בארגז בדרך חזרה אמרתי לעצמי, והלכתי בחוסר רצון לסיים את הקניות, אין לי מוזה לכתוב על תותים, אדומים מבריקים ומזמינים שנותרו מאחור או הלכו בבוגדנות עם מישהו אחר הביתה, כל מי שרק היה מוכן לשלם...
"אז כובעים, תכתוב על כובעים."
אבל איזה כובעים? מגבעות שחורות גבוהות מסרטים ישנים או כובע קסקט של רוסי זקן שהסתובב בשוק עם עגלת-זקנים-משובצת שכזו? כובע של גבירות מקושט בנוצה או מטפחת של אישה חרדית קשת-יום שתעבור דוכן דוכן כדי לגלות איפה מוכרים את המלפפונים זול יותר בעשר אגורות? אני רוצה לראות אותך בכובע קיצי פרחוני, אז נדבר.
"או שתכתוב על עור, מזמן לא כתבת על עור". לכתוב על עור חשוף ומזמין, או כזה שאינו חשוף והוא עדיין מזמין?
אני רואה את עורפה של תלמידה חרוצה שיושבת לפניי בכיתה עם כתפיים ומסכמת בעקשנות, וכתפיים חשופות שפעם היו גורמות לי לאבד כל מיקוד במה שהמורה אומר והיום הן רק קוראות לפלאשבק של אהובתי כשאני מקלף מעליה את השכבות המיותרות של הבגדים ומוצא את כל העור הזה מתחת. ראררר, זה לא הולך להיות פוסט כחול, לא לא, ואהובתי מתחילה לחפש שוב נושאים.
"עפרונות צבעוניים" היא כותבת לי בתשובה, ואני מדמיין את החיוך שלה עכשיו.
לא לא, אני לא מוצא איך אני משלב עפרונות צבעוניים בפוסט הזה, בכלל לא!
"שוקולד מריר?" כן, אולי מומס מעל תותים שיוגשו לחובשת כובע פרחוני הלובשת שמלה שחושפת המון עור, עור שלא מצויר עליו בעפרונות צבעוניים...
אה, זה לא הולך ככה, תכתבי את משהו.
| |
 אסימון מאוחר
רק עכשיו קלטתי באמת מה התחושה הזו, זו שמציקה לי כבר כמה שבועות, כן כן, אמרתי את זה קודם, טענתי בתוקף אפילו, אבל רק עכשיו זה הופנם: טוב לי. אני מאושר ראבאק.
כן כן, אז אני לא כותב יותר, תהרגו אותי (או יותר טוב, תשלחו לי מייל זועם, זה פחות כואב ויותר קל להתאושש מזה), ולא ממש עובד, או לומד אבל זה כבר כל כך לא חדש שאף אחד מסביב לא מתפלא.
בהיותי פולני טוב כל המוטיבציה שלי לכתוב מגיעה מסבל, מין מסה שחורה וגדולה של דיכאון, ועכשי וכשכל השטויות האלה מתגמדות ומתאיינות כשהיא בזרועותיי, למה אני צריך את המקום הזה בכלל?
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קוסם לשעבר