תודעה כואבת

ביום שבת הוא ישן אצלי. ביום ראשון התעוררתי וידעתי.

זו התחושה הכי מפחידה בעולם. היא הולכת ונבנית, לאט מפנה מקום, משכיחה זכרונות אחרים, שמתעוותים ומשתנים- נכנסים לפרופורציה אחרת. 

התעוררתי והסתכלתי עליו. 

הוא פתח את העיניים הירוקות היפות שלו לאט, חייך מתחת לזיפים הארוכים שלו. הוא מיצמץ לרגע ועצם את העיניים. 

הוא חיבק אותי אליו, מצמיד אותי בעדינות אל הגוף שלו. יכולתי לשמוע את הלב שלו דופק.

ידעתי.

לא הצלחתי להירדם שוב. הוא רצה להתכרבל עוד כמה דקות לפני שהוא צריך לקום לעבודה.

ידעתי שאסור לי להגיד שום דבר. 

להמשיך ליהנות ולא לומר שום דבר. 

שום דבר שיחשוף את האמת שאני כבר לא מצליחה להסתיר מפני עצמי. 

התחושה הזו לא מרפה ממני. היא מציפה אותי בכל פעם שאני מקבלת ממנו טקסט שאומר שכיף לו לישון איתי או שהוא מתגעגע אלי או שיהיה לי יום נפלא.

התחושה הולכת ונהיית קשה. 

מתישהו בזמן הקרוב היא תצטרך לצאת.

ואז אני בטח אקיא אותה בנוירוטיות ביישנית. 

רק שלושה שבועות עברו. כמעט חודש, אני מנחמת את עצמי. את צריכה להירגע אני אומרת לעצמי. 

זה מוקדם מדי.

הדיאלוגים שאני מנהלת עם עצמי לא עוזרים. 

הם רק מעצימים את התחושה. 

אני צריכה להחזיק את עצמי חזק. לא להיחשף ולא לחשוף. 

עד שאני לא אהיה בטוחה. 

ואין לי שום סיבה נראית לעין לחשוש. אנחנו מתכננים לנסוע לסופשבוע ביחד. יומיים של שקט בצפון. הוא אומר לי שהוא מתגעגע אלי אם הוא לא ישן איתי איזה לילה. שולח לי הודעות בוקר טוב. אנחנו יכולים לבלות 24 שעות של סוף שבוע ביחד ולא להימאס אחד על השניה. הוא פגש חברים שלי ואני את שלו. 

אז למה כל כך קשה לי להודות שאני אוהבת אותו?