זה לא כיף להיות חולה. אפילו ממש לא כיף. זה עוד יותר לא כיף כשמדובר בכבד שלך, איבר די חיוני, וכשהרופאים יודעים להגיד לך שזה "וירוס", כי אין להם שם למה זה החולירע הזה.
אבל השהות בבית החולים לימדה אותי. היא לימדה אותי כמה המשפחה שלי מדהימה (דבר שכבר ידעתי), כמה מדהים החבר שלי, ולמי באמת אכפת ממני. אני יודעת, האשפוז שלי יצא על סוף שבוע וקשה להגיע לבית חולים כשאין אוטובוסים, אבל רבאק, טלפון. סמס. כל כך שמחתי שאנשים התקשרו אליי או סימסו לי. אבל לא כל מי שציפיתי ממנו עשה את זה.
למעשה, רוב האנשים שציפיתי שיעשו את זה- לא עשו. ולא הסתרתי את זה שאני בבית חולים. כתבתי את זה בגאד דאם פייסבוק.
אבא שלי תמיד אמר לי שאנשים הם כמו האצבעות- לא כולם שווים, ולכן אל תצפי שבגלל שאת מתנהגת ועושה דברים בצורה מסויימת, אנשים יחזירו לך באותה דרך.
נכון, אז אני לא צריכה לפתח ציפיות מאנשים.
מצד שני, לא ביקשתי שום דבר מטורף. סמס.
האם באמת יש לי כל כך מעט חברים?
האם לא לקבל הזמנה ליומולדת של ידידה ושל עוד ידידה קרובה אומר משהו עליי יותר מאשר עליהן?
אני באמת מבולבלת. תמיד חשבתי שאני כמו אמא שלי, מין זאב בודד לייט. חברים באים והולכים.
אבל אולי לי יותר אכפת?