זהו, באופן רשמי נשאר לי עוד יום אחד בגיל 24. בעוד פחות מ-24 שעות אני אהיה בן 25... ההורים שלי כבר מנדנדים ושואלים כל הזמן מתי אני מגיע. ת'אמת, אני מבין אותם... לא כל יום הבן הבכור שלך זוכה לחגוג חצי יובל של קיום.

אם יש משהו שמעצבן אותי בימי הולדת זה שאנשים מתקשרים אליך לברך אותך, גם אם הפעם האחרונה שבה דיברתם הייתה ביומולדת שלך או שלו הקודם...

השיחות הן בדרך כלל די סתומות וממש משעממות, כאילו יש פרוטוקול כזה קבוע:

"אז מה קורה אחי" ?

"הכל בסדר, מה אצלך?"

"כרגיל, אתה יודע, אז מה המצב"?

"אותו דבר כמוך"

"אז מה, בן 25, הא ?"

"כן, קורה" (ככה אני גם מדבר בד"כ, ומי שמכיר אותי יכול להעיד על כך... לא אוהב לדבר יותר מדי אלא אם כן זה ממש נחוץ, אולי בגל זה כולם אומרים לי שאני אדיש ושאני אפסיק עם זה...)

ואז באה השאלה הכי מפגרת בעולם: "אז מה גבר, איך זה להיות בן 25?". בכל שנה שואלים את אותה השאלה ובכל שנה אני מתעצבן מחדש... איזו מן שאלה מפגרת !!! אם הייתה תחרות על השאלה הרטורית המפגרת ביותר שקיימת עלי האדמות, זאת השאלה הזוכה. למה אנשים לא חושבים לפני שהם שואלים את השאלה הזאת. מה יכול להיות שונה כל כך מגיל 24 ?!? אם אין לך מה לשאול אז אל תשאל/י !!! עדיף להגיד "אז שיהיה לך מזל טוב ועד 120" ולסיים את השיחה! למה סתם להעיק על הבן אדם עם שאלות מפגרות?!? אני בטוח שלשנינו יש מספיק דברים יותר חשובים לעשות באותו הרגע...

עכשיו, כדי לא לצאת צבוע, אני מודה, שיש גם לי "חברים" שאני בקשר איתם בדרך כלל רק בימי הולדת, אבל להגנתי יש לומר שאני בחיים לא מושך את השיחה עם השאלות הבנאליות כמו "מה המצב?" או "מה חדש?" או "אז מה חוץ מזה?" רק בשביל לדפוק את השלוש דקות המחוייבות כמו כרטיס עבודה, אלא סוגר את השיחה ישר עם "טוב, היה סבבה לדבר איתך, שיהיה במזל טוב, שמור על קשר וביי" ובד"כ גם בלי לתת לצד השני להשיב ופשוט לנתק... ככה אני...

סבתי ז"ל הייתה אומרת לי: "אם אין לך משהו חכם לומר - אז תשתוק..." משפט חכם שחבל שהרבה אנשים לא מכירים אותו...

השביתה של נהגי האוטובוסים פה בעיר די דופקת לאנשים את חיי היומיום, אבל אני מבין אותם... עם תנאים כמו שלהם גם אני הייתי שובת.  אני מקווה שיצליחו...  יש לי סימפטיה אליהם, למרות שהם דפקו לי כמה שעות טובות וכמה שקלים נוספים שהייתי צריך לשלם למוניות...

היום כשסיימתי את הפר"ח החלטתי ללכת בחזרה לדירה ברגל. השעה הייתה חמש אחה"צ והיה די קריר, ככה שהיה ממש סבבה, כי כשקר לי אני נהנה... הלכתי את המרחק של כמה קילומטרים טובים כשבאוזניי הדיסקמן מנגן את דיסק האוסף הצרוב שלי. אחד הדברים האהובים עליי זה ללכת ולשמוע מוסיקה. יש בזה משהו מרגיע. בשנה שעברה כשהיו לי חלונות באוניברסיטה הייתי שוכב על הדשא בצל ומקשיב בהנאה רבה למוסיקה. כשאתה הולך ברחובות העיר ואתה רואה את כל האנשים שעוברים רק בלי לשמוע את הקולות והרעשים שברקע, אלא את המוסיקה, הדברים נראים אחרת... יותר שלווים... בסופו של דבר עשיתי את המרחק ב-35 דקות של הליכה מהנה... נראה לי שאעשה את זה בכל שבוע...

בדרך לאוניברסיטה אני תמיד עובר בחניה של איזה מרכז מורים וכמעט בכל שבוע יוצא לי לראות איזו מכונית קטנה שעליה יש מדבקה כזאת מצחיקה שממש אהבתי... בהיזדמנות אני אצלם אותה... זה הולך ככה: