היום התארח בתוכנית של קובי מידן איזה בחור צעיר, פעיל בתנועה "שוברים שתיקה" שקוראת לחיילים שהיו עדים למעשים מבישים שביצעו חיילי צה"ל בשטחים באינתיפאדה הראשונה. שלא תבינו לא נכון, אני בדרך כלל מתרחק מקובי מידן ותוכניות כאלה, והסיבה היחידה שצפיתי בה הייתה שהבחור שהתראיין למד בשנה שעברה באוניברסיטה ויצא לי לדבר איתו פעם או פעמיים... בחור כזה חביב, סטודנט מהסוג ששואל הרבה שאלות... לפעמים יותר מדי... כל התוכנית קובי מידן הזה שואל אותו שאלות בקול היעני מרגיע שלו ואני לא יודע אם הוא שם לב, אבל למעשה גם מכניס לאותו בחור את המילים לפה, ומביא אותו לומר בעצם את מה שהוא רוצה לומר... בגלל זה אני לא סובל אותו (את קובי מידן...), מרגיזה אותי ההתנשאות הזו שלו, כאילו הוא טוב יותר משאר האנשים...
במהלך התוכנית השניים דיברו על מלא נושאים, חלקם חשובים וחלקם פחות, חלקם מעניינים וחלקם פחות, רק מה, בכל אותו הזמן, אני רק חושב, "איזה מזל שהפלצן הזה כבר לא לומד איתנו..."
רוב האנשים זוכרים את הצבא כעוד אפיזודה חולפת ומעדיפים לשכוח ממנה כמה שיותר מהר. רוב האנשים שומרים על קשר עם אולי 2-3 חברים טובים מהצבא... אצלי זה שונה... דווקא עם רוב החבר'ה מהצבא יצא לי לשמור על קשר ועם החבר'ה מהביה"ס די ניתקתי את הקשר. הצבא שאני עשיתי לא ממש דומה לשירות הצבאי הסטנדרטי של כל חייל בצה"ל. שירתתי בבסיס קטן על הגבול עם מצרים, שביום טוב היו נמצאים בו גג 30 איש... המפקד היה בד"כ קצין ששלשום סיים קורס קצינים ולכן הייתה לנו מידה לא מבוטלת של חופש, מעין גבעת חלפון כזאת של שנות האלפיים... במהלך השירות יצא לי לפגוש הרבה אנשים, וחלק לא מבוטל מהם הפכו לחברי הטובים ביותר עד עצם היום הזה, למרות שאני כבר 3 וחצי שנים משוחרר. אני זוכר שהיו תקופות בהן הייתי "צעיר" ויצאתי פעם בשבועיים לסופ"ש בבית והייתי מצפה לסופ"ש שאני אסגור בבסיס.
היו גם תקופות בהן ממש יחלתי לשחרור, אבל הן היו בד"כ קצרות ביותר ולמעשה עם תום השירות הסדיר שלי חתמתי לעוד כמה חודשי קבע.
עכשיו אני עושה מילואים פעם בשנה באותו בסיס. היו תקופות שהייתי קופץ מיד כשהיו צריכים מילואימניקים. בכל פעם שהגעתי לשם הראש היה אוטומטית מתמלא בגעגועים לאותה תקופה. אבל היום זה כבר לא אותו דבר. מצד אחד, כיף לחזור לשם, אבל מצד שני, עם כל הכבוד לבסיס, האנשים הם שעושים את הבסיס ואלו לא אותם אנשים ולכן זהו לא ממש אותו הבסיס...
כיום, כשהפלאפון מצלצל ויש שיחה ממספר חסום אני רק מקווה שזה לא הקצין שלי שרוצה לזמן אותי למילואים, כי קשה לי לראות איך הבסיס שפעם כל כך אהבתי הופך לאט לאט לעוד בסיס צבאי אפור וסטנדרטי...
כשטיילתי בחו"ל פגשתי המון צעירים ממדינות שונות בעולם... רובם היו בני 18 שרק סיימו בית ספר ויצאו לטיול אחרון לפני הקולג', ואילו אני הייתי בן 22 ואפילו לא חשבתי על לימודים... גורם לך לחשוב, איך החיים שלנו היו מתנהלים אלמלא היה צבא... האם גם לנו היה את אותו המסלול הסטנדרטי של ביה"ס-אוניברסיטה-משפחה כמו כל אמריקאי ממוצע ? נראה ממש מוזר... כאילו משהו חסר בחיים...
היום פירסמו שוב על מקרה נוסף של איזה וידוי הריגה של פלסטיני בשטחים... על מה הם חשבו בדיוק שיהיה שם ? שמים שם ילדים עם רובים ומצפים שלא יקרה שום דבר ?!? כאילו שבגלל שהם ישראלים הם יפעלו לפי טוהר הנשק המפורסם של אסא כשר ?
מעניין מתי ייצא הספר של עזאם עזאם? זה הרי מתבקש, לא ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Konan Mc'konan