אני יושב בהפסקה בין הרצאות עם כמה חברים מהאוניברסיטה. מימיני א', מצידה השני יושב ט' (חבר הילדות שלי שלומד איתי) ומשמאלי יושב מ' (חייל שלי לשעבר שלומד איתי) ביחד עם עוד שני חבר'ה משנה ג'. מעבירים צחוקים, בולסים קצת לפני שיתחיל השיעור ובעיקר שואפים אוויר צח (כן ממש, רק עשן של סיגריות מכל עבר...). לפתע צץ פ', בחור מהמחלקה שנבחר מטעם המחלקה להיות נציג באגודת הסטודנטים (אני קורא לו הדון פ'...) ובמקרה גם חבר שלנו. אחרי כל הברכות והשאלות הבנליות (מה נשמע? מה העניינים? מה המצב? מה קורה? ועוד כמה עשרות וריאציות נוספות...) מתפתח דיאלוג קצר ומבדר בין א' ל-פ'.

א': "מה העניינים, פ' ?"

פ': "הכל בסדר, מה איתך? מזמן לא ראיתי אותך..." (ובאמת הבחורה קצת נעלמה מהראדאר מאז החבר החדש שלה...)

א': "הכל בסדר. קצת חולה... בוא'נה ראיתי את אחיך, בן כמה הוא?"

פ': "הא, הוא בן 22 הילד... נראה טוב, נכון ? הבחור הוריד 45 קילו !!"

א': "וואי, הוא ממש נראה טוב, ממש חתיך לרגע לא הכרתי אותו, שווה בטירוף..."

פ' מחייך ובקושי מצליח להוציא מילה וא' ממשיכה את המשפט הקודם, "בוא'נה, אתם ממש לא דומים, אבל ממש לא דומים..."

פ' מסתכל על א' בהלם לכמה שניות, אני נשכב על הדשא מרוב צחוק וככה גם מ'... א' מסתכלת עלינו ולא מבינה על מה אנחנו צוחקים ושואלת: "מה כל כך מצחיק?"

פ' יוצא מההלם ואומר לה: "הבנת מה אמרת הרגע ?"

אחרי כמה שניות של מבוכה הפלורסנט של א' נדלק והיא מתחילה לתרץ: "לא, לא הבנתם אותי, לא התכוונתי בכלל לזה, פשוט הם לא דומים כאחים..."

לא ממש עזר לה... לא הפסקנו לצחוק משהו כמו 10 דקות שהתפשטו גם אל תוך ההרצאה הבאה... איזו תמימה...