חזרתי לדירה אחרי עוד יום עמוס באוניברסיטה...

אני עייף... מבחינה פיזיולוגית ומנטלית אני לא מסוגל ללמוד מעבר לשעה 6 בערב...

אילן יושב בחדרון שלו ולומד... הוא כבר מזמן הפסיק ללכת לאוניברסיטה. התחיל כבר ללמוד למבחנים...

בעוד שבוע וחצי מסתיים לו הסמסטר הזה... כולם כבר עסוקים בלצלם סיכומים, להשלים שיעורים שחסרים להם...

רק אני עדיין לא התחלתי... לא רק שלא התחלתי, אני אפילו לא ממש רוצה להתחיל... כל הסמסטר הזה היה בשבילי שכונה אחת

גדולה והדבר גרם לי להשתלב בשכונה הזאת כמו שצריך... שעות הדשא שלי (עד שהתחיל החורף) גדלו בצורה מחרידה.

לחלק גדול של ההרצאות אני מגיע סתם... לא כותב, לא מקשיב... רק בשביל להעביר את הזמן עם החבר'ה...

היום למשל, דווקא בקורס שאני די אוהב, הייתי עסוק בלפתור איזה תשבץ הגיון מעיתון הסטודנטים...

אחרי שהורדתי נעליים ונכנסתי לmode דירה (נעלי בית, טרנינג וכוס תה ליפטון),

הדלקתי את המסנג'ר... בדקתי שהעלוקות הרגילות לא מחוברות...

פתאום אני רואה שמייקי מחובר...

החלטתי לומר שלום.

אחרי כמה שניות הוא ענה לי עם  "שלום" בחזרה. 

שאלתי אותו מה קורה איתו ושהוא יכול להפסיק קצת מהחרישה שלו ושיספר קצת מה קורה אצלו...

ואז הוא כותב לי: "במוצ"ש עשיתי תאונה... התהפכתי עם הרכב איפשהו ליד רחובות... הרכב הלך לגמרי... טוטאל לוס..."

אני הייתי בהלם! איך לא ידעתי על זה ? למה הוא לא סיפר לי לפני כן ? האם נהייתי כזה זבל שלא יוד מה קורה

אצל החברים שלו ? לא יכול להיות... כעסתי עליו ועליי במקביל...  שאלתי אותו אם הכל בסדר אצלו.

הוא אמר לי שחוץ מכמה חבורות וכאב ראש שלא נגמר הוא יצא יחסית בסדר...

מזל... מחר אני אלך אולי לבקר אותו...

המקרה של מייקי גרם לי להבין שאני לא מתקשר יותר מדי עם החברים שלי והמשפחה שלי... התרגלתי יותר מדי לשמירת מרחק מהאנשים האהובים עליי... לכן - ההחלטה הראשונה שלי לשנת 2005 - לנסות לדבר יותר עם הקרובים אליי...