איך אני מקנא באנשים ספונטניים... כאלה שפועלים מתוך תחושת בטן, שברגע אחד יכולים להחליט שהם עוזבים את הכל ונוסעים לתקופה לא מוגבלת, כאלה שלא חושבים על המחר ועל המחרתיים אלא שחושבים רק על העכשיו...

כשהייתי קטן אני זוכר מכל התוכניות שידוכים הללו של רבקה מיכאלי (היא עדיין חיה?) בהן כל המשתתפים בלי יוצא מן הכלל היו מציינים שהם ספונטניים, כאילו זאת דרישת תפקיד ובלעדיה אין להם סיכוי להצליח... אז לא ממש הבנתי על מה הם מדברים ולמה חשוב להם לציין את העובדה הזאת, אבל היום אני יודע שאכן מדובר במרכיב חשוב בחיים, ובעיקר במערכות יחסים...

אצלי אין דבר כזה... הכל מתוכנן מראש... כאילו אני לא יכול לעשות שום דבר בלי לתכנן אותו מראש... זה היה ככה בכל חיי ולמעשה נמשך עד היום... אני לא יכול ללכת לישון בלילה לפני שתיכננתי בראש מה אני הולך לעשות למחרת... מעולם לא קרה שלקחתי את עצמי ונעלמתי לכמה ימים...

התקופה היחידה בחיי בה הפסקתי לתכנן הכל וחייתי את הרגע הייתה כשטיילתי בחו"ל. זה היה מדהים, כאילו קונאן הרגיל נעלם ובמקומו יצא קונאן אחר לגמרי ופשוט התפוצץ... עשיתי דברים בלי לחשוב מה יהיה אחר כך, אף אחד לא אמר לי מה לעשות, עם מי לעשות ואיך לעשות את מה שעשיתי, אף אחד לא היה שם בשביל לשפוט אותי... חלק מהדברים שעשיתי שם בחיים לא הייתי מעלה על הדעת לעשות בארץ, למשל כמו הפירסינג והבאנג'י... אנשים בארץ היו בהלם כשסיפרתי להם על כך... ואני לא מדבר על חברים או קרובי משפחה, אני מדבר על ההורים שלי!

אוי... כמה שאני רוצה לחזור לתקופה ההיא... נמאס לי כבר לתכנן... כי מרוב תיכנונים האכזבות נעשות קשות יותר...