כל השבוע האחרון אני עצבני... יותר מדי עצבני...

כל דבר קטן מקפיץ לי את הפיוזים... למרות שמבחוץ כל מי שפוגש אותי מקבל את קונאן הרגוע, האדיש והמחייך, אבל מבפנים ישנו קונאן העצבני שכמו פצצה מתקתקת עומד בכל רגע להתפוצץ... כל מיני דברים קטנים שכמעט בכל יום אחר לא יזיזו לי את האצבע הקטנה ברגל גורמים לכך שבא לי לשבור משהו...

לפחות אם הייתי בחורה הייתה לי דרך לתרץ את זה, אבל רצה הגורל ואני לא...

כל הסיטואציה הזאת מזכירה לי שני סרטים שראיתי פעם, הראשון הוא "סדנה לעצבים" והשני "אני עצמי ואיירין". בשני הסרטים מדובר בבחור רגיל שמגלה שיש לו בעיה עם עצבים ושהוא הדחיק יותר מדי כעסים ומתחים במקום להוציא הכל ואז ברגע מסויים הכל מתפרץ, אם זה בהתמוטטות עצבים או בפיצול אישיות.

כמו הדמויות הראשיות בסרטים הללו, גם אני תמיד נותן לאנשים לעקוף אותי בתור (שונא את "אני רק שואל שאלה..."), לא רב עם אנשים, מתפשר הרבה ונותן לאנשים לנצל את טוב הלב שלי ובקיצור - אני יותר מדי פאסיבי...

מזה אני מפחד... שיום אחד הטוב לב הזה יתנקם בי  וכל המערכות שלי יתמוטטו בגלל כל הדברים שהדחקתי במהלך השנים.

אמנם בשנה האחרונה אני יותר נפתח לאנשים, אם זה לאילן, ללוליטה (במידה מסויימת) למידורי או בבלוג, אבל אני חושב שזה יחסית מאוחר מדי ושהנזק כבר נעשה...

השבוע האחרון נראה לי כאילו מדובר באזהרה... הפתיל הוצת ומתישהו הוא יסתיים... אני רק מקווה שלא יקרה משהו שאני אצטער עליו אח"כ...